לגדול ליד עיר גדולה ,  זו תמיד תחושת החמצה . לדמיין שהחיים האמיתיים למעשה קורים שם , רחוק , אבל די קרוב .
נראה לי שתמיד בהוויה שלנו , אנחנו חיים בו זמנית בשני מקומות , זה שכאן וזה שאיליו אנו חסרים .
הלמידה היא להיות בזה שכאן , במסירות ובענווה .

מי שמכיר אותי יודע שגדולה אהבתי לתל אביב . אני מארגנת לי הגיון משלי למרחק שביני לבין העיר   שאני קוראת לה שלי.

תירוצים מנחמים על מרחק לא גדול , 40 דק' ברכב , חנייה , רעש , צפיפות . כלום לא באמת  משתיק את הצורך להיות במרכז העניינים .

געגועים למקום טיבם שהם מתעצמים ככל שהמרחק הפיזי גדול .בתקופה  של הסגר / קורונה שחלפה עלינוו , הגעגוע התעצם .

חסרו לי בתי קפה שאהבתי לשבת בהם נינוחה , מלהגת  על שטויות של יום יום , עיניי שוטפות את הרחוב , קשובה לקולות , לשאון הרחוב הסוער .
ככה אני אוהבת להיות בטבורו של מקום , לחוש את עוצמתו .

העיר האהובה התרחקה לה , נשארת בלתי מושגת לזמן הזה .
במקום זה למדתי שוב על סבלנות , איפוק , תחושת שלמות במה שאני עושה ובמה שיש.

אז אפיתי  , מוצאת נחמה בידיים העושות במלאכה .

ריח השוקולד מחליף את ריחות העיר הסואנת.

היה  סיפוק גדול גם בהסתנפות הזו בבית , בלגימת כוס הקפה נוכח קרני השמש , כשעוגיית ענק יושבת בתוך כף ידי .

געגועים פוחתים כשמוצאים סיפוק בנחמות קטנות / גדולות .

עוגיות שוקולד דובדבנים :

קרא עוד

דקה לפני שמסתיימת רשמית עונת המרקים . אתם חייבים להכין את המרק הזה .
הוא מלא טעמים , חרפרף במידה ויכול לספק ארוחה מלאה , אם תכינו לחוד אורז לבן , פשוט , שאותו תוסיפו למרק בזמן אכילתו .
המרק הזה עושה המון כבוד לירק היפה הזה .
לי יש יחסי אהבה מתמשכים עם הכרובית , משהו בלבן הזה שלה ותפרחתה , שובים את ליבי בכל פעם מחדש .
מי שאוהב אוכל הודי , ידמע מאושר על המרק הזה , על התבלינים שבו , ועושר טעמיו .
מי שהיה בהודו יחייך בגעגוע .
אני לא הייתי , אבל מפצה בתבשילים הודיים , בכל הזדמנות שאני יכולה .
קרא עוד

למרות שעונת התפוחים תתחלף תיכף ומיד בפירות קיץ אחרים , הגאלט הזה תמיד רלוונטי .
תפוחים יש כל השנה ותמיד אנחנו נשארים עם יותר תפוחים , כאלה שהיינו בטוחים שנאכל ולא   הספקנו .
אני אוהבת תפוחים !!
הם  מבושמים אדומי קליפה , פריכים ומלאים בטעם גן עדן .

אני קונה המון ובמה שנשאר מכינה עוגות מבושמות בריח תפוחים אפויים .

קרא עוד

כשהמילה חורף רק נהיגת מהפנים החוצה , אני מעמידה סיר מרק על הכירה .

יש להניח שהמנהג הזה בא אלינו מארצות הגולה , כשאבותינו עלו לארץ,
מערבות השלג הרחוקות. מרק היה  שם הכרח בקור ששרר שם.
הצטנפות במטבח , חפינת קערת המרק בכפות הידיים, שאיפת ההבל שבא מהמרק היו לטקס שהיה בו הגיון .
המרקים הכילו בשר , עצמות ,  שומן , מים ותפוחי אדמה . סמיכים וכבדים הם היו,  מתאימים לשלג שנערם בחוץ ולימים הארוכים בפנים .
אבא שלי ומשפחתו גורשו מפולין לסיביר , אל הקור המקפיא .
מקום בו הנפש עורגת למשהו חם שיחדור פנימה .
חיבתו למרקים סמיכים , עם בשר ושומן הם תזכורת לימים של אז . לא משנה שארצנו חמה והחורף ממעט בה  , מרק חם וסמיך הוא חובה .
טיבו של דנא שהוא עובר כחוט השני בכל הדורות  , מטביע בם את חותמו .

מאז ומתמיד  יש לי חיבה עזה למרק צ'ורבה . חיבה לא מובנת שאינה באה  לי כי נולדתי שם ברומניה , נולדתי כאן בארץ . אלא מה ? עם של תפוצות אנחנו ופלשנו זה למטבחם של זה .
יש בו , במרק הזה , הרבה דברים שחביבים עלי
יש בו בשר , עצמות , ירקות , טעמו המיוחד של ירק שקשה מאד להשיגו במחוזותינו , הלאושטיאן . יש להקדים ולומר שטעמו של האחרון כמעט הכרחי למרק המושלם .
טעמו של המרק חמצמץ , אך מאוזן . אני , אוהבת גם לשים בו קציצות קטנות ועגולות שיש בתוכן אורז . וכך יש ממש ארוחה מלאה ומענגת .

מרק צ'ורבה עם קציצות ואורז

קרא עוד

בעוברי ברחובות צרים באיזה כפר די נידח באיטליה .
החצרות חשוכים , דלתות מוגפות , ניחוח עץ עולה מן הארובות  , ריח שמן זית נישא מהמטבחים . האש מבוערת באח וחמימות פנים הבית מתפשטת אל הרחוב .
חלומי הגדול הוא להיכנס לאחד הבתים , להריח את ריח  רוטב הפסטה ולצפות בבעלת הבית , איזו מאמה איטלקית שופעת , מסדרת טורים ארוכים של דפי פסטה טריים
תיכף יתרחש הקסם והיא תערום אותם זה על גבי זה , מפרידה בניהם , ברוטב האדום והריחני , עם תילי תילים של גבינה .
היא תשלח אותם לתנור ותיתן להם לבעבע שם קצת , בטרם תוציא את המאפה ותזליף עליו מעט שמן זית .
קרא עוד

בחלוף השנים ואיתן עונות השנה , טעמיי הולכים ומשתנים .

ואני תמהה לדעת את סימני ההשתנות ונקודות הציון בהן הקיץ הפך להיות מהעונה האהובה עלי , לעונה שיש לחלוף בה במינימום מגע עם האוויר , והשמש .
יש דברים בקיץ שאיני מוותרת עליהם , אך הם קשורים בעיקר לאוכל ואת מה שמביא איתו הקיץ .
הגיל משנה אהבות ישנות , וחלומות של קיץ שעדיין אני חולמת  בתמימות מה ובזיכרון שחקוק היטב בתודעה . מתגלים כלא תמיד כל כך רלוונטיים .
אני צריכה לאזור את מלוא חושיי כדי ליצוק בהם את זיכרון העבר .
בזמן האחרון מתנגן בראשי שירה של לאה גולדברג  ולא מרפה , אני מניחה שהוא קשור לתקופה אחרת של תמימות ופשטות .
ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב .
אם לחזור לקרקע מוצקה , דבר אחד לא השתנה בחלוף השנים , בואם של  פירות הקיץ ובעיקר פירות היער .
טקס הבוקר עם גרנולה  של בית , יוגורט סמיך ופירות היער . לטקס הזה יש את אותו טעם והוא מעניק אנרגיה לצאת אל השמש הבוהקת .
ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב .
קרא עוד

כשהמולת חג הפורים נרגעה קצת , התחפושות אוכסנו והרעשנים הושתקו ונגנזו עד לפעם הבאה .
המולת היום נרגעת והשגרה מבקשת לחזור כדי לשמור על מעט שפיות.
כל שמחה מבקשת להתאזן על ידי שקט , ומעט התנהלות עצלה וזורמת .
בשעה של אחר צהריים , יפה לעצור לרגע לפני שקיעת הערב .
קפה ,תה ועוגה כמובן . מתיקות שבאה להפריד בין תחילת היום להמשכו .
הפרג ששימש אותנו למאפים של חג , אוכסן , נשכח , מחכה לאיזה חסד בטרם נשליך אותו .
אני תמיד קונה המון פרג שהוא מאהבותיי הגדולות .
תמיד ובכל פעם מחדש אני מתמלאת  ביצירה וכוונות טובות שמתמוססות לעיתים באותה מהירות בה התגבשו החלטותיי .
חיכיתי שההמולה אכן תירגע , לפני שאכין משהו שיבוא מתוך רצון לדבר .
בעודי יושבת באור של בין ערביים ונוגסת בעוגה הרכה והשוקולדית הזו . הבנתי שני דברים : 1)אני מכורה לפרג
2)לעיתים יש לחכות לרצון שיבוא .
קרא עוד

הגשם נפל על האדמה מהצהריים , לא פסק . המשיך אל החשיכה שרמזה על בואה.
הגשם צנח על העצים שמתחתינו , מכביד את ענפיהם מטה . טיפות הגשם בהקו בצלילותם על העלים .
האור שבבית נסוג אל החשיכה שפלשה פנימה.
דמיינתי אח עצים לוהט ומשמיע קולות של עצים שקורסים תחת הלהבה . נאלצתי להסתפק בחום המזגן .
המחשבה הייתה על תבשיל סמיך , חורפי שנותן תחושה של בית .
נזכרתי פתאום בגעגוע בתבשיל עוף וכופתאות שהכנתי לפני שנים.
המחשבה והגעגוע  , הרצון בתבשיל ביתי מלא בזיכרונות , הוליך אותי אל חומו של המטבח .
קרא עוד

אלה ימי הפראסה המרהיבים .
עוד קצת וירוקת הזנב הזו תצהיב וטעמה יהיה פחות עדין ומתוק.

מחירה ירקיע שחקים ואנו נסתכל בעיניים כלות אל החורף , שיביא עימו שוב את שפעת הירוקים .

כתבתי בפוסט הקודם על תהילתה של הפראסה , ארוכת הגבעול וצחורת הכרבולת .

הפראסה במיטבה בחורף , בעלת טעם בצלי עדין .
הפראסה מהווה שיר שני ושלישי לשאר ירקות החורף , ובמתכונים היא תמיד תקבל את מילת הקישור ו …

רבים נוטים להמעיט בערכה , מביני דבר יחפשו אותה ויועידו אותה למאכל שגור במטבחם .

אני בעד להחזיר  את עטרתה של הפראסה , לתת לה להיות הכוכב .

לזהור בשל טעמה העדין .

טיגון בתוספת חמאה , תוציא ממנה טעמים מתוקים .
התחלתי בקציצות פראסה , נמשיך במרק שבו אנו מצוויים לה תפוחי אדמה .
מרק שמופיע בפנתיאון של המטבח הצרפתי .
רבות הגרסאות למרק זה , כולן בעד השילוש : פראסה , בצל , תפוחי אדמה .

מרק פראסה ותפוחי אדמה

קרא עוד

חילופי העונות הם חותם של הזמן

באמצעות חילופי העונות , אני מטיבה להבין את הטבע, לומדת להעריך את הקבוע והנצחי .
לומדת על שורשיות ואדמה .
אני אוהבת את המחזוריות הזו , להתבונן , להשאיר את חושיי ערים ופועמים עם מקצב החיים .
אני אוהבת לבשל לפי עונות השנה ומאמינה שכל דבר בעיתו .
למשל ירקות שנמצאים בחורף , לעולם יהיו מתמסרים יותר מאלה שניתן להשיגם גם בקיץ .
אני אוהבת להלך בשוק , כל חושיי חשופים .
נוגעת , בוחנת , טועמת , ממששת , מתכננת , מוצפת .
תפוחי אדמה של חורף , מוצקים , ריחם אחר .
יש את הראטה הנפלאים והויולט עם כתמי הסגול שלהם ואלה הניקולא עם רגבי האדמה .
סלקים ארגמניים ירוקי כרבולת .
פטריות טריות שזו עונתן והשוק מוצף בהם , ישר אני מדמיינת מרקים סמיכים ונזידים רוחשים.
לימונים כבדים שופעים מיץ .
קלמנטינות שרק נקטפו וחלק מהעלים הירוקים עוד נותר עליהן .
תפוחים שזו שעתם היפה , כל הסוגים והמינים . ריחם משכר ומעלה בדמיוני , מאפים רווי חמאה משובצים בקינמון .
הפראסה היא בשיאה בחורף , ירוקת גבעול ראשה זקוף , לבן צחור .
כרבולתה מרובדת ברבדים קטנים של בוץ , דבר שמעיד שזה עתה נחלצה מהאדמה .
את הפראסה אני ישר מדמיינת , כקציצות דשנות שרוחשות במחבת .
או סיר מרק סמיך ומהביל של פראסה ותפוחי אדמה  .

קציצות פראסה

הפראסה נקראת גם כרישה , לוף , פוריי .
חשוב מאד לנקות היטב את הפראסה , להיפטר מרוב החלק הירוק , אני אוהבת להשאיר כ-2 סמ" של הגבעול הירוק .
מפרידים את העלים ושוטפים היטב בניהם . קרא עוד