חיכיתי השבוע למוזה והיא לא באה.

אני לא יודעת אם זה קשור למלנכוליה הסתווית שהתגנבה לי ללב. אני מרגישה באוויר ובעצמי ,את הצורך להתכנס פנימה , ללב ולבית .

אני מרגישה את האדמה נאספת פנימה , מתחילה להגן על הזרעים שבתוכה , כמו רחם גדול וחם .

אמרתי לה , למוזה , שאני זקוקה לה בדחיפות , אבל היא עמדה בסירובה .

בדרך כלל כשהיא באה , אני מרגישה אותה לפי החום שמתפשט בבטן ומשם ללב , מאפשר להרגיש שזה בדיוק נכון , מה שאני הולכת לכתוב , לעשות ולהגיד.

עשיתי המון דברים שמביאים מוזות :

שתקתי..

דיברתי..

ראיתי שקיעות וזריחות..

הלכתי לשוק , חזרתי , קראתי , בישלתי.

אפילו מדיטציה עשיתי…

כלום.

אמרתי למוזה , הלא התחייבת , ככה מפקירים.

הציצה המוזה ואמרה: לא תמיד צריך לתת את כל הנשמה , לפעמים מספיקים רק רסיסים.

איך ? עניתי לה , הלא התחייבתי . כתוב בפירוש " אוכל לנשמה" .

ענתה : לא נורא , לפעמים צריך שקט בשביל להתמלא.

אז שתקתי.

נכנסתי למטבח , והכנתי את מה שאני הכי אוהבת , אוכל אסיאתי. חשבתי שחום התבלינים האסיאתי מתאים מאד לתחושה הסתווית.

הכנתי בדממה ,ואכלתי בשקט ,כי היה טעים מאד .

טעים במידה כזו שלא היה צורך במילים.. וגם התמלאתי.

קרא עוד