חיכיתי השבוע למוזה והיא לא באה.
אני לא יודעת אם זה קשור למלנכוליה הסתווית שהתגנבה לי ללב. אני מרגישה באוויר ובעצמי ,את הצורך להתכנס פנימה , ללב ולבית .
אני מרגישה את האדמה נאספת פנימה , מתחילה להגן על הזרעים שבתוכה , כמו רחם גדול וחם .
אמרתי לה , למוזה , שאני זקוקה לה בדחיפות , אבל היא עמדה בסירובה .
בדרך כלל כשהיא באה , אני מרגישה אותה לפי החום שמתפשט בבטן ומשם ללב , מאפשר להרגיש שזה בדיוק נכון , מה שאני הולכת לכתוב , לעשות ולהגיד.
עשיתי המון דברים שמביאים מוזות :
שתקתי..
דיברתי..
ראיתי שקיעות וזריחות..
הלכתי לשוק , חזרתי , קראתי , בישלתי.
אפילו מדיטציה עשיתי…
כלום.
אמרתי למוזה , הלא התחייבת , ככה מפקירים.
הציצה המוזה ואמרה: לא תמיד צריך לתת את כל הנשמה , לפעמים מספיקים רק רסיסים.
איך ? עניתי לה , הלא התחייבתי . כתוב בפירוש " אוכל לנשמה" .
ענתה : לא נורא , לפעמים צריך שקט בשביל להתמלא.
אז שתקתי.
נכנסתי למטבח , והכנתי את מה שאני הכי אוהבת , אוכל אסיאתי. חשבתי שחום התבלינים האסיאתי מתאים מאד לתחושה הסתווית.
הכנתי בדממה ,ואכלתי בשקט ,כי היה טעים מאד .
טעים במידה כזו שלא היה צורך במילים.. וגם התמלאתי.
קרא עוד
תודה דניאלה