גוררת רגליים אל שוק האיכרים , מכריחה את עצמי לנהל שיגרה .

אני חולפת על השפע העצום ברגליים שמכריחות תנועה ומושיטה יד אוטומטית למוצרים שנחים להם שם יפים כל כך . מודעת לכך שהחשק והלהט אבדו לי . בראש מתנגן לי שיר שאחרי המלחמה , הוא תמיד מזכיר לי תקווה , אני משננת בלב.
העיניים עייפות והגוף כבד כל כך , הלב מנותק מהכול . הראש הוא זה שנטל פיקוד ומספר לי ממה אני חייבת ליהנות , ומה יקרה אם אוותר .
אני מדרימה בדרך הביתה ולמרות ההתעלמות שלי , הלב לוקח פיקוד ומחליט שזה הזמן להעלות דופק .
אני לא משוחחת עם אף אחד , אני כרוית אוזן לרדיו  , לא מאפשרת לשום שיגור רקטה לחלוף סתם לידי . הדרך מתחלפת , אבל העיניים שלי סוקרות כל הזמן מילוט אפשרי למקרה ש…

אני מבינה שזה הזמן לנקוט בכל אמצעי שאני יודעת ואספתי בדרכי , בכל המנגנונים שישאירו אותי שקטה ובוטחת . אני מצליחה קצת להרגיע , אבל ברקע אני מבחינה בדופק ובחרדה שמאיימת שם , מוכנה להופיע  אם תידרש לכך .
בבית בחסות הממ"ד , אני מאפשרת לעצמי , לקלף חרדות .
שעתיים אחרי , מכינה קראמבל .
קרא עוד

מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים , אני שואלת את עצמי.
כי בכל הפסחים אני לא מנקה ולא מבערת כלום.

 תשובתי תמיד לכל המוחים ואלה שאוספים נקודות זכות לאובססיית הניקיון שלהם , היא אחת : אתם יודעים מתי היה מעמד הר סיני ? תתקדמו …
אלא שהשנה , הנגיף פגע בי ותאוות הניקיון של האחרים , השאירה את נפשי מעורערת קלות .

הכניעה שלי לא הייתה קצרה ומחוזות ההיגיון שלטו עדיין ביד רמה . אך מראה  הארונות ,עורר בי דחף לרוקן את תוכנם , לבער , לזרוק , לתרום , לנקות , לכבס  . הרשימה רק הלכה והתארכה…

הצטרפתי ללגיונות הניקיון .  לא האמנתי לתחושת הסיפוק שמלאה את ליבי .

לפני שאעשה מעשה ואכלה את נפשי וכוחותיי בשאר הבית , הלכתי להכין  עוגיות.
גם כמחווה לביתי הטבעונית שם במרחקים, וגם כי הכנת אוכל , במיוחד עוגיות, הוא פתרון נהדר להסחת הדעת משטויות. קרא עוד