דג קוד על מצע בורגול ותבשיל קטן של עגבניות שמש
עד שצפיתי בקרב סכינים ,ובמאסטר שף . הייתי בטוחה שהאופן בו אני מגישה את האוכל , הוא חינני ביותר.
משחר ילדותי ובהתאמה לקולחוז שלנו , נהגנו להגיש הכל לשולחן , לבד ממנה ראשונה ואחרונה , פגשתי גם במשפחות שמגישות גם את המנה הראשונה ואת הקינוח , ישר בתחילת הארוחה.
השתמשתי תמיד בכלים הכי יפים שלי , דוגלת בפסוק " לא לראותם בלבד".
אלא מה , באו סטפן , אייל שני וחבר מרעיו וטרפו את קלפי – סליחה ..צלחותיי .
לפי משנתם הסדורה , לא די באוכל טעים המוגש בכמות נאה אל השולחן ופותר לסועדים דילמות קשות ומהותיות כמו : מה עוד יש לאכול ? האם אני אשבע בכלל ? כמה כדאי לי לאכול ? בקיצור שאלות מטרידות מנוחה ושקט נפשי.
עתה , בטרנד הצילחות , כדאי להגיש מנות אישיות ומקושטות כיד הדמיון .
מומלץ לצאת אל הטבע ולחפש סלעים קטנים , פרחים יבשים , גזע עץ , חלוקי נחל . המוטו שלהם : צא ותור , את האדמה , הים והאוויר ומצא לך קישוטים לשולחנך.
לבד מאותם קישוטים , חשובה גם מאד זווית הנחתו של האוכל , המצטיינים יניחו אותו , בשליכטה אגבית , אך מלאת חשיבות (אני מתאמנת).
הגדיל לעשות אייל שני , כשהביא לאולפן סנה בוער (עלי מרווה , אלכוהול וגפרורים) שהקיף פוקאצ'ה אחת , שרק רצתה להיות כמו שהיא ופתאום בהינף אש , הפכה למשהו כנעני קדום.
אז לאט ,אני צוברת לי שעות צילחות , מבינה שלהגיש אוכל סתם כך זה פאסה.. וסטיילינג זו מילה של העת החדשה.
תודה שמרית...מחמאות כאלה הן כיף אמיתי..חיה