הגשם נפל על האדמה מהצהריים , לא פסק . המשיך אל החשיכה שרמזה על בואה.
הגשם צנח על העצים שמתחתינו , מכביד את ענפיהם מטה . טיפות הגשם בהקו בצלילותם על העלים .
האור שבבית נסוג אל החשיכה שפלשה פנימה.
דמיינתי אח עצים לוהט ומשמיע קולות של עצים שקורסים תחת הלהבה . נאלצתי להסתפק בחום המזגן .
המחשבה הייתה על תבשיל סמיך , חורפי שנותן תחושה של בית .
נזכרתי פתאום בגעגוע בתבשיל עוף וכופתאות שהכנתי לפני שנים.
המחשבה והגעגוע  , הרצון בתבשיל ביתי מלא בזיכרונות , הוליך אותי אל חומו של המטבח .
קרא עוד

כל בישול מתחיל בדרך כלל בסיפור .
הסיפור הזה יכול להיכתב באין סוף אפשרויות .
בתמונה שראינו , חשק שחשקנו לנו , מצב רוח , מזג אויר , דמיון שהפלגנו בו , רצון בחדשנות/ שמרנות  , מתכון שרצינו לשחזר מאותה מסעדה קטנה ומטריפה .
אפשר לראות שהאפשרויות לספר את הסיפור לעצמנו , הן בלתי מוגבלות .
שלי מתחיל באהבה גדולה לבישול , בחיפוש , התלהבות שעושה לי דרייב כל יום , כל היום .
חיפוש אחר חומרים אקזוטיים או פשוטים .
למשל , פטריות מכל הסוגים והמינים , כמו השנטרל היפות  ומלאות הטעם .
איך שאני רואה אותן שם בשווקים בחול , אני נעצרת . מתבוננת , וישר אורזת לי  לקחת הביתה , לארץ שלי ששנטרל אין בה .
בביקורי האחרון בפריז מצאתי אותן   , ארזתי בזהירות  .
הסיפור שלי הלך והתהווה  , מתכונים וחשקים עפו לכל עבר .
בדמיוני הכנתי ריזוטו עם שלל פטריות כשהשנטרל שלי  כיכבה בראש .
מאפה פילו דק ופריך שבתחתיתו  , פטריות מבושמות בחמאה ותימין  .
לא אלאה אתכם , הפטריות המתינו עד שאחליט .
אספרגוס זקוף ויפיפה , הכריע את הכף  , הפשטות ניצחה .
המפגש בין האספרגוס והפטריות נשמע פתאום כאפשרות הטובה ביותר .
מעט מצרכים , חומרי גלם בטעמם הבסיסי והנהדר , רק קצת תיבול כדי להדגש טעמים .
כמו בציור , לפעמים צריך רק נגיעת מכחול קטנה , כדי להבליט את התמונה כולה .

פשטות מנצחת – פטריות ואספרגוס

מנה פשוטה ונהדרת , כזו שתמיד תשוויצו להגיש , מלאת רושם וכל כך טעימה .
10 דק' הכנה גג , אם אתם זריזים , 15 דק' לאלה שלוקחים את הזמן .
אפשר כמו שזה , אפשר לגרד למעלה במינימליזם גבינת פרמזן . אפשר ליד דג או בשר .
תהפכו את זה לסיפור שלכם .
קרא עוד

נסענו לנו אני והווייזרית, כך אני קוראת לזו מwaze  . זו עם הקול השקט , האינטימי והבוטח .

לי ולה יש יחסים ארוכי טווח , שנבנו בעמל רב . לא היה לנו קל לתת אמון אחת בשנייה.
אך לאט היא סמכה עלי שאוכל לאיית את היעד בשפה ברורה , ולי היה ברור שאני יכולה
להשעין עליה בבטחה אותי ואת האוטו .

אני למדתי לאהוב את הקול שלה מזהיר אותי מפני מכשולים. בצליל נמוך ומרגיע היא הייתה
אומרת : חפץ חשוד בהמשך הדרך .

 שוטר , היא הייתה מזהירה ברוך .

אני , שנטייתי הברורה והעדיפה היא קודם להיכנס ללחץ , הייתי מיד נרגעת . אפילו
הרגשתי שאנחנו כצוות מגובש , קושרות קשר כנגד כל המכשולים באשר הם .

עד לאותו יום שצרוב על לוח ליבי , בו החלטנו אני והיא לנסוע למחלבת הבאפאלו
בביצרון  , פינה עלומה , אך הכרחית לצורך המסע שלנו .

כתבתי כהרגלי  והיא אישרה , המסלול מוכן , צאי לדרך.

עד לנקודה מסוימת הכל היה רגיל , התרווחתי לי ואפילו הספקתי לסקור את השדות
והמרחבים , חשה שלווה ובטוחה .

עד לרגע שהווייזרית אמרה לי בטון בטוח , פני שמאלה .
נחלצתי משרעפיי ובלי היסוס חתכתי בחדות שמאלה , מבלי לחשוב אפילו שנייה . בוטחת כבר אמרתי?

אלא שאז גיליתי שהשמאלה היה שדה קוצים עם איזה בית באופק .

רעש השביל מגרד לי את התחת של המכונית , השאיר אותי המומה ותקועה באמצע , לא
מתקדמת ולא נסוגה .

לנהג מכונית שהתקרבה , סיפרתי דומעת על קץ יחסיי עם הוויזרית וביקשתי פתח מילוט .

בינתיים אני לא רוצה לשמוע ממנה יותר , יחסי האימון שנבנו בעמל רב , קרסו .

לאחר זמן , כשהטראומה תקהה , ייתכן וארשה לה לחזור , אבל בתנאים שלי .

פסטה גאונית עם עגבניות ובורטה

קרא עוד

בעודי ישובה לי ככה סתם , השמיים אפלים שם בחוץ , לחות ברמה נסבלת בהחלט .
לובשת על פני הבעה זחוחה , משועשעת וסקרנית במידה , מול מאסטר שף .
חופנת קערית קומפוט קר וצונן (אימא שלי קראה לזה קומפוט ולכן ככה זה יישאר) , סקרנית לדעת איך ההפקה הולכת להציל אותם הפעם ממשימת הביאוס הזו , בה המתמודדים מתמרנים בין שאיפותיהם האישיות , לבין המצרכים שהונפקו להם על ידי הסבתא , המנכ"לית וכל השאר.
מסמליאנו פוזל בפחד לכיוונו של רושפלד וממלמל משהו על ילדים שפוחדים ממכשפות . המשימה הזו מאד חשה לי הוא ממלמל. I have no control with the  מזווה
איב מפרק ומרכיב את הדג מחדש .

 למא לא סגורה למה היא בחרה בכלל את הסטודנטים האלה.
ככה חברים באמצע המתח , דמם הכל , אין חשמל!!! , חושך , עלטה… נשארנו רק אני והקומפוט .
הנספחים הלכו לישון ואני נותרתי לבהות בחשכה , קצת מופתעת וקצת נעלבת , לא מבינה מדוע  כך ננטשתי .
לאחר ההלם הראשוני שהותיר אותי ישובה ככה , החלטנו אני והקומפוט ללכת לחפש איזה נר , כשלפתע הבחנתי בשני דברים בולטים  באופן מטריד מאד .
רק הבית שלנו אפוף באפלה , בעוד האחרים עולזים וצוחקים לי בפנים עם אורותיהם המסנוורים .
דבר שני שברח מזיכרוני בעודי נשאבת אל רחל , רון וכל החברה , היא ערימת המצרכים שערמתי למרק מיסו שיהיה במקרר לכשנרעב .
לסיפור הזה אין הפי אנד .
העלטה נותרה כעובדה חשוכה והחלטית , המצרכים חזרו אחר כבוד למקרר , ועד לרגע זה אין לי מושג מי הלך הביתה ומי המציא את עצמו מחדש .

מרק מיסו הכל כלול

מרק מיסו רבותי אינו מנה ראשונה , והוא בהחלט לא הנוזל הדלוח או המתקתק יתר על המידה שמגישים במסעדות .
המרק שלי הוא מנה ראשונה ועיקרית , כי במיסו שלי יש הכל .
רוצים פטריות?  יש!
איטריות? יש!
טופו? יש!
בקיצור למה להלאות  , יש בו המון טעמים , משביע , דל שבדלים בקלוריות ,  ועל בריאות בכלל  עוד לא דיברנו  .

אז שנלך להכין?
קרא עוד

גוררת רגליים אל שוק האיכרים , מכריחה את עצמי לנהל שיגרה .

אני חולפת על השפע העצום ברגליים שמכריחות תנועה ומושיטה יד אוטומטית למוצרים שנחים להם שם יפים כל כך . מודעת לכך שהחשק והלהט אבדו לי . בראש מתנגן לי שיר שאחרי המלחמה , הוא תמיד מזכיר לי תקווה , אני משננת בלב.
העיניים עייפות והגוף כבד כל כך , הלב מנותק מהכול . הראש הוא זה שנטל פיקוד ומספר לי ממה אני חייבת ליהנות , ומה יקרה אם אוותר .
אני מדרימה בדרך הביתה ולמרות ההתעלמות שלי , הלב לוקח פיקוד ומחליט שזה הזמן להעלות דופק .
אני לא משוחחת עם אף אחד , אני כרוית אוזן לרדיו  , לא מאפשרת לשום שיגור רקטה לחלוף סתם לידי . הדרך מתחלפת , אבל העיניים שלי סוקרות כל הזמן מילוט אפשרי למקרה ש…

אני מבינה שזה הזמן לנקוט בכל אמצעי שאני יודעת ואספתי בדרכי , בכל המנגנונים שישאירו אותי שקטה ובוטחת . אני מצליחה קצת להרגיע , אבל ברקע אני מבחינה בדופק ובחרדה שמאיימת שם , מוכנה להופיע  אם תידרש לכך .
בבית בחסות הממ"ד , אני מאפשרת לעצמי , לקלף חרדות .
שעתיים אחרי , מכינה קראמבל .
קרא עוד

שכחתי לנשום בזמן האחרון.
נשארתי בלי חמצן ובלי אויר.
זה לא שאני לא יודעת לנשום , אני יודעת.
זה רק החזה שמסרב להתמלא , מרגיש חנוק ומתנגד להוראות דידקטיות של נשימה.
אני מנחה את התלמידים שלי בשיעור , מקווה לנשום יחד איתם.
תרגישו את האוויר בקצות הנחיריים , אני אומרת להם . במודעות מלאה , קחו אותו פנימה.
תניחו לו למלא את בית החזה , תרגישו את המלאות הזו מתפשטת אל כל הגוף.
רק כשתהיו לגמרי מוכנים , תתרכזו בנשיפה , תנו לה לרדת במורד הגוף , תאפשרו לה לשחרר ולרוקן את מה שמיותר .
אני מבקשת מהם להבחין בקצה השאיפה , לשם אני תמיד שואפת , להבחנה הדקה הזו של גמר השאיפה , למקום שבו התודעה מתרוקנת וקשובה לנשימה כמו שהיא.
קצה הנשיפה , הוא הריק שם אפשר להרפות ולהניח הכל לרגע קטן אחד.
קרא עוד

אין לי הרבה מה להגיד , כי המחשבות קצת קופאות לי במזג אויר שמתקרר ,  גם אם מדובר בשתי מעלות למטה .

אני מעדיפה אז  להצטנף , באיזה חלוק גדול וישן , חלוק של שנים. אני והחלוק מכירים אחד את השני כבר הרבה זמן ואין לנו צורך בהעמדות פנים .

המחשבות מתכנסות פנימה , לא בהכרח לאיזה שיח פנימי , או תובנות אישיות וקוסמיות .

אלא סתם  , מחשבות מרפרפות .. הכי כיף כמובן זה לבהות בסדרות משובחות שצברתי לי בדיוק לזמן הזה . כמו למשל הסדרה הזו עם שחקנים מופלאים באמת  .
האווירה הקודרת שבסדרה , מתאימה לי בול עכשיו ובכלל , אוהבת סדרות קודרות ומסתוריות .

מרק יכול להוציא אותי ממקומי הנוח , ולטרוח עליו .

עדשים הם חומר  גלם  נבחר למרקים של חורף , הם נמסים ונטמעים לגמרי בנוזלי המרק  , עד שאי אפשר להבחין בין נוזל למוצק .

אני אוהבת מרקים  סמיכים ומלאי תבלינים מחממים . מתיישב לי טוב עם החלוק והסדרה .

התכנסות זה טוב לחורף .