הגשם נפל על האדמה מהצהריים , לא פסק . המשיך אל החשיכה שרמזה על בואה.
הגשם צנח על העצים שמתחתינו , מכביד את ענפיהם מטה . טיפות הגשם בהקו בצלילותם על העלים .
האור שבבית נסוג אל החשיכה שפלשה פנימה.
דמיינתי אח עצים לוהט ומשמיע קולות של עצים שקורסים תחת הלהבה . נאלצתי להסתפק בחום המזגן .
המחשבה הייתה על תבשיל סמיך , חורפי שנותן תחושה של בית .
נזכרתי פתאום בגעגוע בתבשיל עוף וכופתאות שהכנתי לפני שנים.
המחשבה והגעגוע  , הרצון בתבשיל ביתי מלא בזיכרונות , הוליך אותי אל חומו של המטבח .
קרא עוד

אלה ימי הפראסה המרהיבים .
עוד קצת וירוקת הזנב הזו תצהיב וטעמה יהיה פחות עדין ומתוק.

מחירה ירקיע שחקים ואנו נסתכל בעיניים כלות אל החורף , שיביא עימו שוב את שפעת הירוקים .

כתבתי בפוסט הקודם על תהילתה של הפראסה , ארוכת הגבעול וצחורת הכרבולת .

הפראסה במיטבה בחורף , בעלת טעם בצלי עדין .
הפראסה מהווה שיר שני ושלישי לשאר ירקות החורף , ובמתכונים היא תמיד תקבל את מילת הקישור ו …

רבים נוטים להמעיט בערכה , מביני דבר יחפשו אותה ויועידו אותה למאכל שגור במטבחם .

אני בעד להחזיר  את עטרתה של הפראסה , לתת לה להיות הכוכב .

לזהור בשל טעמה העדין .

טיגון בתוספת חמאה , תוציא ממנה טעמים מתוקים .
התחלתי בקציצות פראסה , נמשיך במרק שבו אנו מצוויים לה תפוחי אדמה .
מרק שמופיע בפנתיאון של המטבח הצרפתי .
רבות הגרסאות למרק זה , כולן בעד השילוש : פראסה , בצל , תפוחי אדמה .

מרק פראסה ותפוחי אדמה

קרא עוד

חילופי העונות הם חותם של הזמן

באמצעות חילופי העונות , אני מטיבה להבין את הטבע, לומדת להעריך את הקבוע והנצחי .
לומדת על שורשיות ואדמה .
אני אוהבת את המחזוריות הזו , להתבונן , להשאיר את חושיי ערים ופועמים עם מקצב החיים .
אני אוהבת לבשל לפי עונות השנה ומאמינה שכל דבר בעיתו .
למשל ירקות שנמצאים בחורף , לעולם יהיו מתמסרים יותר מאלה שניתן להשיגם גם בקיץ .
אני אוהבת להלך בשוק , כל חושיי חשופים .
נוגעת , בוחנת , טועמת , ממששת , מתכננת , מוצפת .
תפוחי אדמה של חורף , מוצקים , ריחם אחר .
יש את הראטה הנפלאים והויולט עם כתמי הסגול שלהם ואלה הניקולא עם רגבי האדמה .
סלקים ארגמניים ירוקי כרבולת .
פטריות טריות שזו עונתן והשוק מוצף בהם , ישר אני מדמיינת מרקים סמיכים ונזידים רוחשים.
לימונים כבדים שופעים מיץ .
קלמנטינות שרק נקטפו וחלק מהעלים הירוקים עוד נותר עליהן .
תפוחים שזו שעתם היפה , כל הסוגים והמינים . ריחם משכר ומעלה בדמיוני , מאפים רווי חמאה משובצים בקינמון .
הפראסה היא בשיאה בחורף , ירוקת גבעול ראשה זקוף , לבן צחור .
כרבולתה מרובדת ברבדים קטנים של בוץ , דבר שמעיד שזה עתה נחלצה מהאדמה .
את הפראסה אני ישר מדמיינת , כקציצות דשנות שרוחשות במחבת .
או סיר מרק סמיך ומהביל של פראסה ותפוחי אדמה  .

קציצות פראסה

הפראסה נקראת גם כרישה , לוף , פוריי .
חשוב מאד לנקות היטב את הפראסה , להיפטר מרוב החלק הירוק , אני אוהבת להשאיר כ-2 סמ" של הגבעול הירוק .
מפרידים את העלים ושוטפים היטב בניהם . קרא עוד

בלונדון הקרה והגשומה , בעודי גוררת את רגליי ברחובות .עוסקת במרדף אחר כל המקומות עליהם חשבתי בארץ .
מסמנת וי בשביעות רצון , משימתית אני וגם הגיונית .
חושבת על ימים של  אחר כך , שבהם אהיה קשה עם עצמי , ואצטער על מקומות בהם לא ביקרתי .
כאילו אין עוד חיים ועוד נסיעות ולונדון הרי תמיד תחכה לי .
ברקע היה עצב , שהרים ראש הרבה פעמים ועשה את כל האורות של הכריסטמס לפחות זוהרים ואף נדושים .
ברקע גם חשבתי על התכרבלות ואיזה מרק מנחם . קערית הגונה שתעביר חום לכפות הידיים ותרגיש כמו בית ונחמה . הגיוני מאד בקור שהיה שם בחוץ .
בינתיים נאלצתי , להסתפק באוכל מסוגנן היטב , אסתטי  וטעים מאד יש לציין .
בשוק בורו  (Borough Market) ראיתי המון פטריות .

לי יש חולשה ענקית לפטריות , ותמיד תמיד אני קונה פטריות . קודם קונה ואחר כך חושבת .
אבל בשוק ההוא , הפטריות התחברו לי עם התשוקה למרק , והנסיעה מחר הביתה .
אז קניתי מכל הסוגים  , גם יבשות .
משהו נרגע עכשיו בפנים , בהבטחה הזו של בית ומרק .
חשבתי על געגועים שכל הזמן מתחלפים לי ותמיד הם מרגישים הכי נכונים ולפעמים  גם מאד מתעתעים .

כמיהה אל הלא נודע
ועם זאת, לידוע לי במחשבתי
ושזורים בו חוטי הדמיון
המפלסים את דרכם בבטחה ללא גבול
שיר של תמר יפרח.
קרא עוד

במיה היא אוכל של פעם , אוכל של שכונות .

דמיינו את השכונות הקולקטיביות של פעם , כאשר ההכנות לבישול נעשו בחצרות הפנימיות של השכונה .
מקום בו נשים נקבצו להם יחד , מספרות על חייהן תוך שהן בוררות אבנים קטנות מתוך האורז , מקלפות , חותכות ומגלגלות .
קוטמות לבמיה בזהירות את הגבעול , מבלי לפגוע חלילה בבשרה. מייעצות זו לזו איך הכי טוב לבשל את זה או האחר , והכל נאמן לעונות השנה .
קרא עוד

משחר ילדותי יש לי חיבה עמוקה לקציצות .
אני לא יודעת היכן לעגן או להסביר את החיבה הזו , או מתי היא התחילה .
האם היא התחילה בבקרים של בין יקיצה לקימה , בדקות שעוד התמהמהתי במיטה .
ברקע יכולתי לשמוע את אימי נעה בשקט במטבח. יכולתי לשמוע את רחש השמן במחבת, מאזינה לרחשים האלה שהיו מרגיעים , מלאי ביטחון ומבטיחים כל כך .
יודעת שאם אתמהמה עוד קצת , יגע לנחיריי הריח המוכר והידוע של קציצות שרוחשות שם בשמן החם .
לעד אתגעגע לאותם קולות ולתחושת הביטחון שבאה איתם .
עד שבגרתי מספיק , תמיד העדפתי להזמין קציצות במסעדה , אם היו כאלה בתפריט .
תמיד היו לי ציפיות לקציצה המושלמת ההיא , היו גם ציפיות מוגזמות שהופרכו מיד , כמו אותה קציצה ענקית שהזמנתי באוסטריה . מכל התפריט הנהדר והעשיר חמדתי דווקא בקציצה .
קציצה היא חומר שפורק לגורמים והורכב חזרה לכדי שלמות עגולה .
אני אוהבת קציצות מכל מיני סוגים . אני תמיד אבחר לטגן אותן קודם , יש משהו בטיגון ששומר את השלמות העגולה ומרכז את המיצים ותמצית הטעמים בפנים .
קציצות אוהבות רוטב , לחם וחבורה קטנה שמתאספת מסביב .
קציצות לא אוהבות גינונים , הן שואפות לפשטות , לא מגישים אותן בארוחות חגיגיות שמטרתן להרשים .
קציצות זה למשפחה , חברים קרובים , כולם מתאספים מסביב לסיר , הידיים מתגנבות פנימה כדי לטבול את הלחם הטרי ברוטב , ולאסוף בדרך קציצה עם הידיים .

קציצות דגים ברוטב קארי עדין

קרא עוד

בזמן האחרון אני טומנת .

פעם טמנתי את הראש בחול , ככה היה לי נעים  ולא הרגשתי צורך לחפור.
היום אני טומנת את נפשי בכף ידי , כי ככה מרגיש לי נכון לעכשיו.
אני גם טומנת מלית שוקולדית ושמנתית בתוך בצק שמרים רך ומזמין.
טומנת בשר ואורז בעלי כרוב שקופים .
עורמת המון דברים טובים בתוך בצק תפוח , טומנת וממתינה .
אוהבת את הציפייה הזו  , מאפשרת לה להימשך כמה שאפשר .

מפזרת בעצלתיים את המלית , מחליקה אותה על פני הבצק בשימת לב רבה , מקפידה שכל חלקי המלית יהיו שווים בכל מקום .
רק אז אני מגלגלת , לוקחת את הזמן , ומשאירה .
נותנת להם לנוח יחד, להתיידד. כמו זרע שנטמן באדמה  , האדמה חובקת אותו לתוכה , שניהם לא יודעים מה יהיה בקץ היחסים שנרקמו שם  ביניהם.
מרגישה כמו הזרע הזה שנובט עכשיו בתוך נפשי .
מרשה לעצמי לאט, לשנות מחשבות , אורחות חיים וסיסמאות שאינן מתאימות לי יותר .
ממתינה.

כרוב ממולא של אמא שלי

קרא עוד

סבתא לולי שהיא בכלל לא סבתא שלי , אלא החמות של אחותי  ואימא של משה .  מכינה לנו פלפלצ'ומה ,  מתי שנרצה .

 

כל אימת שמישהו מגיע לבוסטון  , הסבתא מקבלת טלפון בהול .

פייט אמיתי לחריימה המעולה שלי .