ברלין

ביקור ראשון בברלין .

אין לי מושג למה בחרתי בברלין , רציתי לברוח קצת מהגראדים ואי השקט . התיאורים על העיר שבו אותי בקסמם . כרגיל הפלגתי בדמיוני אל בתי קפה חמים ומוסקים היטב , ערמונים קלויים בכל פינה , ואווירת חג מולד .

התיאורים על שווקי הפשפשים שהם משאת נפשי , גרמו להאצת הדופק שלי . כל אלה היוו סיבה מספיק טובה לברוח למס' ימים לברלין

חשבתי שהעיר לא תדרוש יותר מידי . קצת אוכל , קניות באיפוק ועיר חדשה , שנחשבת לטרנד אירופאי .

כמה סמלי , היה בעיני לפגוש בכל פינה את עברו של העם היהודי (אני תמיד מחפשת סמלים ) , כשאני במנוסה מהאיום על חיינו באזור הגראדים.

האנדרטה של הנשים הבודדות והעקורות , בדיוק ליד בית הקברות היהודי שהוחרב

הספריה הריקה של מיכה אולמן בכיכר בבל שבאינטר דה לינדן , הספריה הוקמה לזכר שריפת 20,000 הספרים , ב10 למאי 1933 במקום בו אין ספרים יש אנשים

האנדרטה הזו הוקמה על ידי פסלת שצפתה באותם אירועים . מחאה של נשים אריות על לקיחת בעליהן היהודים מאיתן . לעומתן הפסל הבודד של הגבר הארי שמסתכל באופן מנותק , על לקיחת  אשתו היהודיה ממנו .

לא התאהבתי עד כלות בעיר , אפילו התאכזבתי קצת . אבל חשבתי שהיא מרתקת , עדיין חצויה באופן סמלי . שמרנית בחלקה וצעירה ותוססת ברובה , בעיקר בחלק המזרחי .

החורף הברלינאי לא הביס אותי , שום דבר שמעיל חם , כפפות/צעיף וגרביים חמות לא יוכלו לו . הפתיע אותי שהחושך יורד לו ב16 ו30 אחרה'צ , הרחובות מתרוקנים והחנויות נסגרות ב 8 . שאלתי את עצמי אם הם זוכרים בברלין שהם עיר גדולה וטרנדית.

לא התכוננתי למפגש הזה עם העיר , מפגש שחשף פצעים עמוקים ומדממים לנצח בעם היהודי . לא התכוננתי לעצב ולהרגשת התבוסה והבושה , על איך הולכנו כך . את תחושת העצב ספגתי לאט במהלך השנים . אפילו לא ידעתי על מעמקי  רגשותי עד שהגעתי לברלין.

הרגשתי שברלין חורתת בבשרה את הזיכרון , על ידי הצבת האנדרטאות בכל פינה . "מלקה על חטא " , למען בניה שחטא אבותיהם לנצח יהיה שזור בעברם .

כמו אבני הזהב ,  שמוצבים בכל סמטה או רחוב , שם התגוררו יהודים , עם שמות הדיירים על כל אבן כזו.

אנרטת השואה. 2,711 קוביות שחורות בגדלים שונים מספרים על כל הקורבנות , הגדלים השונים מזכירים לנו שהנלקחים היו בגילאים שונים  .

האנדרטה של הזרים והצוענים

הבית החסר ברח' גרוסהמבורגר , הבניין הושמד בהפגזת בנות הברית ב1945 , אמן צרפתי הציב על הבניינים שנותרו שלטים של הדיירים היהודים והלא יהודים  שגרו בבנין

הסדר של הגרמנים , הנימוס והדיוק , הם לא בהכרח שליליים , הם רק מרמזים על הציות .

זוג שישב לידינו בארוחת הבוקר , לא מחליף מילה , אוכלים בשקט , חותכים לביסים קטנים את כריך הנקניק שלהם בסכין ומזלג , עוררו בי חוסר נוחות .

אבל היו גם דוכנים של חג מולד , גלו-ווין ולביבות תפוחי אדמה , פריכות מבחוץ ורכות מבפנים , עם רוטב תפוחים ליד .

הנקניקיות השמנמנות והטעימות מאד .

הרקלט החם שאכלנו בשוק מול הקה – דה – וו , היה נפלא . גבינה חמה ולוהטת מונחת על פיסת לחם .

הפרצלים אכזבו אותי מאד , והגדולים , היו קצת יותר ממה שאני יכולה להתמודד איתו .

שטרודל תפוחים נהדר והיסטורי שאכלנו  במקום שמנציח את גרמניה של פעם .

ומסעדות זרות שפזורות בכל העיר . אנחנו אכלנו פעמיים במיסייה וונג. אוכל נהדר . לא יכולתי לצלם , לא די שהעיר מחשיכה מוקדם , גם המסעדה אדומה/אפלולית לגמרי . אבל אני מפצירה בכם , אם אתם אוהבים אוכל תאילנדי , אל תפספסו את המסעדה . התפריט מתחלף כל יום וכל מה שתזמינו יהיה מאד טעים .

מהkadewe     לא התרשמתי , קומת האוכל השאירה אותי קצת אדישה וריחות הבישול הגרמני , הבריחו אותי משם .

חומת ברלין העלתה בי חיוך , חשבתי , הנה כך צריך להתייחס לחומות . 1400 מ' של תערוכה הכי ארוכה ומעניינת בעולם .

אהבתי מאד את ההאקשה מרקט באזור המיטה – הרובע היהודי הישן הוסב למרכז בילויים תוסס , משובץ ברחובות קטנים , בהם גלריות , בתי קפה ובוטיקים מעוצבים .

ישן בתוך חדש – קיר מהעבר נטוע בתוך מתחם קניות תוסס ועכשוי

סמטה ישנה שהושארה כך בלב האקשה מרקט , אולי בגלל המפעל הקטן של אוטו

כאן גם נמצא ההאקשה הופה – קומפלקס של שמונה חצרות המחוברות זו לזו . אהבתי מאד את האזור ובעיניי הוא אחד המקסימים בברלין . אני מניחה שבקיץ , המקום יפה יותר .

ברלין הותירה אותי מבולבלת , ומוצפת . אני חושבת שארצה לחזור , בעיקר בקיץ . נשארתי סקרנית ולא בטוחה אם אהבתי את העיר או לא .