לפריז אני לא נקלעת במקרה , או כי כך יצא , או כי יש לי רק 3 ימים חופש ואני צריכה לבחור .
פריז היא מולדתי השנייה , למרות שלא נולדתי בה . אני רק אימצתי אותה כשנייה שלי .
פריז דוחה  נסיעה לכל מקום אחר בעולם . ולאלה ששואלים לא נמאס לך ? אני עונה שבחיים לא !!! ולפעמים זה נשמע לי כמו כפירה .

צילמתי המון שם בפריז , ושמרתי .
גם כי לא היה לי דחוף כל כך לחלוק וגם כי עדיין הייתי שם בליבי ואני תמיד צריכה קצת להתרחק , כדי להתקרב יותר אחר כך.
לפעמים צריך להרחיק בין החוויה ובין הדיבור עליה . אין נוסחה כמה להרחיק , אבל צריך .

בשבילי למשל ההרחקה יוצרת איזון . כשאני באטרף של החוויה , אני רק מרגישה.

אני מרגישה כמו אלה שלוקים במאניה  , הכל וורוד ,גדול , בומבסטי , כל החושים משתתפים בחגיגה.

כשהכל נרגע , השכל מעבד הכל לחוויות מזוקקות ועדינות יותר , ונותן אפילו שמות לרגעים האלה .

נכון הזיכרון עכשיו מקטין או מגדיל את האירועים , אבל מה לעשות , ככה זה עם פרופורציות .

עכשיו אני גם מוצאת את הקול שלי ויכולה לסדר  את המשפטים בראש ברהיטות גדולה יותר .
מאחר ואני צריכה ורוצה לשתף בכל כך הרבה , אני מעדיפה לחלק את הפוסט הזה לעוד פוסטים , אולי רק עוד אחד , אולי יותר , אני לא יודעת .
עכשיו נסדק בה סדק   בפריז שלי , והיא נכתמה בדם . אנשי טרור ופחד פצעו אותה . אז עכשיו גם מרגיש לי דחוף לפאר אותה .
בדיוק היום (19/12) שמעתי שחוגגים בפריז 100 שנה לאדית פיאף . ואני שמחה שיש להם את אדית פיאף כדי לחגוג עכשיו .
קרא עוד