לגדול ליד עיר גדולה ,  זו תמיד תחושת החמצה . לדמיין שהחיים האמיתיים למעשה קורים שם , רחוק , אבל די קרוב .
נראה לי שתמיד בהוויה שלנו , אנחנו חיים בו זמנית בשני מקומות , זה שכאן וזה שאיליו אנו חסרים .
הלמידה היא להיות בזה שכאן , במסירות ובענווה .

מי שמכיר אותי יודע שגדולה אהבתי לתל אביב . אני מארגנת לי הגיון משלי למרחק שביני לבין העיר   שאני קוראת לה שלי.

תירוצים מנחמים על מרחק לא גדול , 40 דק' ברכב , חנייה , רעש , צפיפות . כלום לא באמת  משתיק את הצורך להיות במרכז העניינים .

געגועים למקום טיבם שהם מתעצמים ככל שהמרחק הפיזי גדול .בתקופה  של הסגר / קורונה שחלפה עלינוו , הגעגוע התעצם .

חסרו לי בתי קפה שאהבתי לשבת בהם נינוחה , מלהגת  על שטויות של יום יום , עיניי שוטפות את הרחוב , קשובה לקולות , לשאון הרחוב הסוער .
ככה אני אוהבת להיות בטבורו של מקום , לחוש את עוצמתו .

העיר האהובה התרחקה לה , נשארת בלתי מושגת לזמן הזה .
במקום זה למדתי שוב על סבלנות , איפוק , תחושת שלמות במה שאני עושה ובמה שיש.

אז אפיתי  , מוצאת נחמה בידיים העושות במלאכה .

ריח השוקולד מחליף את ריחות העיר הסואנת.

היה  סיפוק גדול גם בהסתנפות הזו בבית , בלגימת כוס הקפה נוכח קרני השמש , כשעוגיית ענק יושבת בתוך כף ידי .

געגועים פוחתים כשמוצאים סיפוק בנחמות קטנות / גדולות .

עוגיות שוקולד דובדבנים :

קרא עוד