יומן מהתנור : עוגיות שוקולד וצימוקי דובדבנים
לגדול ליד עיר גדולה , זו תמיד תחושת החמצה . לדמיין שהחיים האמיתיים למעשה קורים שם , רחוק , אבל די קרוב .
נראה לי שתמיד בהוויה שלנו , אנחנו חיים בו זמנית בשני מקומות , זה שכאן וזה שאיליו אנו חסרים .
הלמידה היא להיות בזה שכאן , במסירות ובענווה .
מי שמכיר אותי יודע שגדולה אהבתי לתל אביב . אני מארגנת לי הגיון משלי למרחק שביני לבין העיר שאני קוראת לה שלי.
תירוצים מנחמים על מרחק לא גדול , 40 דק' ברכב , חנייה , רעש , צפיפות . כלום לא באמת משתיק את הצורך להיות במרכז העניינים .
געגועים למקום טיבם שהם מתעצמים ככל שהמרחק הפיזי גדול .בתקופה של הסגר / קורונה שחלפה עלינוו , הגעגוע התעצם .
חסרו לי בתי קפה שאהבתי לשבת בהם נינוחה , מלהגת על שטויות של יום יום , עיניי שוטפות את הרחוב , קשובה לקולות , לשאון הרחוב הסוער .
ככה אני אוהבת להיות בטבורו של מקום , לחוש את עוצמתו .
העיר האהובה התרחקה לה , נשארת בלתי מושגת לזמן הזה .
במקום זה למדתי שוב על סבלנות , איפוק , תחושת שלמות במה שאני עושה ובמה שיש.
אז אפיתי , מוצאת נחמה בידיים העושות במלאכה .
ריח השוקולד מחליף את ריחות העיר הסואנת.
היה סיפוק גדול גם בהסתנפות הזו בבית , בלגימת כוס הקפה נוכח קרני השמש , כשעוגיית ענק יושבת בתוך כף ידי .
געגועים פוחתים כשמוצאים סיפוק בנחמות קטנות / גדולות .
עוגיות שוקולד דובדבנים :
אין תגובות עדיין.
הוסף תגובה