זמן תפוחים ומאפינס
הסתיו מתחיל להראות סימנים על נוכחותו .
למרות הגשם שמגיח לפרקים , עדיין האור שישנו הוא רך וזורח בצורה שונה , בהירה וזכה.
כמו תמיד העיניים שלי מסתכלות הרחק , בלי להיות קרובה לכאן .
מפסידה את זה של כאן וגם של שם . הכי לא להיות נוכחת .
מרגע שחוויתי את הסתיו של בוסטון , על צבעי השלכת האדמונים ורשרוש העלים הנופלים , ידעתי שאין סתיו שידמה לסתיו הזה .
כמו זה שמתאהב בפעם הראשונה , ומבין ששום התאהבות לא תהיה כמו ההיא .
למרות שאולי זה בכלל לא כך , אבל עם זיכרונות קשה להתווכח .
אני מנסה לספר לעצמי , כדי להקהות את החוויה . על בדידותם של העצים , על העלים שנוטשים מותירים את הענפים קרחים וחשופים בהתמודדותם עם הקור והרוח .
על אנשים שחיים שם 6 חודשים בשנה בקור מכלה , ואילו אני רק עוברת אורח שמחפשת פריימים טובים לעין , לנפש ובדרך מאפשרת למצלמה להנציח .
אבל החוויה זוכרת את הצבעים , את האור הרך , את רשרוש העלים הנופלים.
קרא עוד
אין תגובות עדיין.
הוסף תגובה