מבשלת חלומות
1
פריז מון שרי
2
שעועית ירוקה ובשר בנוסח ווייטנאם
3
כרובית מתכרבלת עם סריראצ'ה
4
צ'יקן ג'לפרזי
5
זמן תפוחים ומאפינס
6
שבלולים
7
קערית של נחמה
8
עוגת קוקוס משמש
9
כרוב ממולא של אמא שלי
10
פסטה גאונית עם עגבניות ובוראטה

פריז מון שרי

פריז מוקטן 1לפריז אני לא נקלעת במקרה , או כי כך יצא , או כי יש לי רק 3 ימים חופש ואני צריכה לבחור .
פריז היא מולדתי השנייה , למרות שלא נולדתי בה . אני רק אימצתי אותה כשנייה שלי .
פריז דוחה  נסיעה לכל מקום אחר בעולם . ולאלה ששואלים לא נמאס לך ? אני עונה שבחיים לא !!! ולפעמים זה נשמע לי כמו כפירה .

צילמתי המון שם בפריז , ושמרתי .
גם כי לא היה לי דחוף כל כך לחלוק וגם כי עדיין הייתי שם בליבי ואני תמיד צריכה קצת להתרחק , כדי להתקרב יותר אחר כך.
לפעמים צריך להרחיק בין החוויה ובין הדיבור עליה . אין נוסחה כמה להרחיק , אבל צריך .

בשבילי למשל ההרחקה יוצרת איזון . כשאני באטרף של החוויה , אני רק מרגישה.

אני מרגישה כמו אלה שלוקים במאניה  , הכל וורוד ,גדול , בומבסטי , כל החושים משתתפים בחגיגה.

כשהכל נרגע , השכל מעבד הכל לחוויות מזוקקות ועדינות יותר , ונותן אפילו שמות לרגעים האלה .

נכון הזיכרון עכשיו מקטין או מגדיל את האירועים , אבל מה לעשות , ככה זה עם פרופורציות .

עכשיו אני גם מוצאת את הקול שלי ויכולה לסדר  את המשפטים בראש ברהיטות גדולה יותר .
מאחר ואני צריכה ורוצה לשתף בכל כך הרבה , אני מעדיפה לחלק את הפוסט הזה לעוד פוסטים , אולי רק עוד אחד , אולי יותר , אני לא יודעת .
עכשיו נסדק בה סדק   בפריז שלי , והיא נכתמה בדם . אנשי טרור ופחד פצעו אותה . אז עכשיו גם מרגיש לי דחוף לפאר אותה .
בדיוק היום (19/12) שמעתי שחוגגים בפריז 100 שנה לאדית פיאף . ואני שמחה שיש להם את אדית פיאף כדי לחגוג עכשיו .
קרא עוד

שעועית ירוקה ובשר בנוסח ווייטנאם

מוקטן 7לפעמים אני מחליטה על משהו וזהו .
החלטה גורפת שמתבססת לאט  , ונתמכת בשורה של שכנועים רציונליים ורגשיים לגמרי .
מוקטן 1
אם מתגנב ספק , ישר אני מגייסת את כל הטיעונים האפשריים , למה כן .
אני לא מתייעצת עם אף אחד , כי אני פוחדת .
מוקטן 2
קרא עוד

כרובית מתכרבלת עם סריראצ'ה

מוקטן3 מוקטן 9מידי פעם קורה לי איזה דבר מטריד כזה שמשתלט עלי לגמרי . אני אוכלת איזה משהו במסעדה והטעם מסעיר אותי כל כך , שאני עושה מיד שלושה דברים , לפעמים רק אחד , ובמקרים הנורמליים , כלום .
במקרה הראשון אני יושבת לשף על הוריד הראשי , זה שפועם בצוואר ומגביר פעימות אם משהו מעצבן במיוחד קורה .
אצל הרבה שפים יכולתי ממש לראות את הדופק מאיץ שם , כשנדנדתי .
לרוב אני משיגה את מבוקשי . אני כמובן מתחילה בהתחנפות , עוברת להבטחות וגם נשבעת לא לגלות .
במקרה השני , כשאין לי כח לכל הטקס הזה . אני מנחשת . מתחילה בדרך השלילה , מה בטוח אין כאן , עוברת לרשימת הבטוחים .
אחר"כ , מנסה להכין לבד , מחזיקה מעצמי איזה מגלת סודות ובטוחה שאני שוברת את הצופן . לפעמים מצליח לי בגדול , לפעמים מצליח אף יותר מהמקור (כן אני ענווה ) .
קרא עוד

צ'יקן ג'לפרזי

צ'יקן 5צ'יקן 14בראש שלי אני מבינה שזהו זמן די אומלל לכתוב על תבשילים , מסעדות וכאלה אבל בחושים שלי אני מרגישה שזה בדיוק הזמן לכתוב על זה .
נקודת העגינה שלי נעה כל הזמן על הציר הזה של ראש ולב בימים אלה .
לכן בבוקר זך אחד שבו קמתי , אל ים כחול שמשקיף לי מכל פינה בבית ועיניי נתקלו בקרני האור שנפלו על השולחן , האדום שעל המפה נראה אדום מתמיד.
שמחה נמרצת קצת התיישבה לי בלב , נקודת העגינה שלי עזבה את הראש והתיישבה לי חזק על החושים , ואני החלטתי שזה בדיוק הזמן למלא רצון ישן ולנסוע לרמלה .
קרא עוד

זמן תפוחים ומאפינס

1412הסתיו מתחיל להראות סימנים על נוכחותו .
למרות הגשם שמגיח לפרקים , עדיין האור שישנו הוא רך וזורח בצורה שונה , בהירה וזכה.

כמו תמיד העיניים שלי מסתכלות הרחק , בלי להיות קרובה לכאן  .

מפסידה את זה של כאן וגם של שם . הכי לא להיות נוכחת .

מרגע שחוויתי את הסתיו של בוסטון , על צבעי השלכת האדמונים   ורשרוש העלים הנופלים  , ידעתי שאין סתיו שידמה לסתיו הזה  .

כמו זה שמתאהב בפעם הראשונה ,  ומבין ששום התאהבות לא תהיה כמו ההיא .

למרות שאולי זה בכלל לא כך , אבל עם זיכרונות קשה להתווכח .

אני מנסה לספר לעצמי , כדי להקהות  את החוויה .  על בדידותם של העצים , על העלים שנוטשים  מותירים את הענפים קרחים וחשופים בהתמודדותם עם הקור והרוח .
על אנשים שחיים שם 6 חודשים בשנה בקור מכלה , ואילו אני רק עוברת אורח שמחפשת פריימים טובים לעין  , לנפש ובדרך מאפשרת למצלמה להנציח .

אבל החוויה זוכרת את הצבעים  , את האור הרך   , את רשרוש העלים הנופלים.
קרא עוד

שבלולים

6לשבלולים יש תנועה אינסופית פנימה.
פעם כשהיינו קטנים , היינו אוספים בר'לה  (שבלולים)  . מניחים אותם בכף ידינו הכה קטנה והיינו שרים להם  : "ברל'ה , ברל'ה צא החוצה , אמא ואבא יתנו לך עוגה " .
לפעמים הברל'ה האמינו לנו ויצאו , שולחים גוף ואוזניים החוצה , ולפעמים נשארו בתוך הכונכיה , לא רוצים עוגה וגם לא את העולם שבחוץ .
לפעמים היינו מוצאים בתים ריקים בלי שבלול , ורבות הייתי טרודה במחשבה , לאן הם הלכו , האם ידעו את הדרך חזרה  וגם כמה עצוב שריק שם בפנים .
כמו אנשים כמעט , חשבתי לעצמי , לא תמיד הם גרים בבית שלהם . יש גוף שעושה הכל כמו שצריך , אבל משהו בפנים נותר ריק לגמרי , אולי בגלל שהם לא מחבבים השתבללות .
הימים הם ימי יום הולדת  , ואני משתבללת  . ימי החורף המתקרבים יוצרים אוירה ראוית השתבללות .
אני אוהבת את ההתכנסות ואת הקרבה אל עצמי , אף פעם אינני נמלטת  . אני מגדילה לעשות ומזמינה את עצמי לדיונים נוקבים .
דיונים שמתחילים במה עשיתי  , ואולי הייתי צריכה אחרת  , ומה עלי לרצות שעוד לא רציתי , ומה לבקש  , למי לתת  ואיך בכלל .
אני מחבבת את סגירת המעגלים ופתיחתם של אחרים   , את תחושת ההתחדשות הזו .
כמובן שהכי ראוי עכשיו  יהיה להכין שבלולים , להרגיש את התנועה פנימה , ולדעת ששם בפנים שמורה תמצית הטוב .

שבלולים של גבינה

קרא עוד

קערית של נחמה

 מרק עדשים 8מרק עדשים 2

|שבוע שעבר הייתה בחוץ  פרזנטציה  קלה של החורף .
אשליה של משהו גדול יותר שמתפתח .
בינתיים היה מדובר בשמיים עבי ענן , רוח שאף אחד לא התייחס אליה ממש ברצינות , וטפטוף אקראי .

כהרגלי עטיתי עלי את מיטב מחלצות ההליכה שלי , מצוידת במוסיקה , השיר של  לו ריד   just a perfect day , חיזק אותי בהרגשה שכל הגשם הזה הוא רק אחיזת עיניים .
מימיני היה הים שהתעקש להישאר כחול ושקט .
חוויתי לי את אותם רגעים קטנים ומיוחדים של אושר , שלא צריך הרבה , כדי להיות שם .

ממטר הגשם שתפס אותי בהמשך , גרם לי לסגת חזרה אל הבית , מחפשת מיד את תחושת הביטחון שאבדה לה שם בגשם . 

בזמן דמדומו של אותו יום , התחלתי להכין מרק . מחכה להבטחת הגשם של שאר הימים . 
אז כינסתי לסיר אחד את כל המצרכים , בשלבים כמובן ;))

התקבל מרק סמיך , עשיר מאד בטעמיו. כזה שמספיק לכמה ימים . 

חפנתי לי קערה , ואכלתי לי בשקט , ככה הצלחתי להאמין לחורף . 
המרק היה כל כך טוב שהוא  נאכל עד תומו למרות זריחת השמש שבאה  בימים שאחרי . 

 מרק עדשים כתומות עם בטטות וקייל/עלי סלק

 מרק עדשים 3

 כל מרכיבי המרק יוצרים הרמוניה של טעמים , העדשים מתבשלות מהר , דבר שמקנה קרמיות נפלאה למרק .
השילוב של  חלב הקוקוס , הבטטות  , העדשים ורסק העגבניות  , הוא שילוב נהדר .
התבלינים "החמים" : ג'ינג'ר , שום , קארי ,  וצ'ילי , מביאים טעמים כל כך מיוחדים ואקזוטיים .
שוב , זה מרק שכולם אוהבים . הוא בריא , צמחוני / טבעוני .  קערית כזו של מרק היא ארוחה שלמה ומאד משביעה .
קרא עוד

עוגת קוקוס משמש

 קוקוס 8

 

אני מתחילה להתכונן לסופ"ש ביום רביעי  .

עד יום רביעי אני לא שם בכלל . מן מנוחה של לפני מנוחה .

ביום רביעי אני מתחילה להתעסק בדברים קטנים שמקדמים אותי  אל התכלית , יום שישבת .

אני מתחילה כמובן , במה אבשל .

חמישי אני כבר באמוק קניות .

שישי אני ממשיכה , בטוחה שעוצר כבד יורד עלינו עם הגיע השעה 3 . לכן קיצרת נשימה אני רצה לי מחנות לחנות .

אח"כ אני נרגעת  .

שמה שירים בפול ווליום .

מכינה כריך מלחם  השיפון שרק קניתי  (ובשבילו הייתי צריכה להגיע לקצות תבל) ונהייה לי שקט.

לאט ערבו של היום מתארגן למשהו ברור יותר  , ועל הבטחת השבת אני מתרפקת בערגה .

שאריות הארוחה מסתמנות על הצלחת . בכוס היין נשארו בדיוק עוד שתי לגימות , אותן אני אוהבת להשאיר ממש לסוף .

היום שנגמר מחכה ממש בפינה  , שם בצללים של אור וחושך  , שוכן השקט  . אפשר להתרווח , לגלגל בלשון את שארית היין  .

לא לרצות כלום , רק לשבת ככה ולראות מה יבוא הלאה .

עוגת קוקוס וריבת משמש

קוקוס 1
קרא עוד

כרוב ממולא של אמא שלי

כרוב 13בזמן האחרון אני טומנת .

פעם טמנתי את הראש בחול , ככה היה לי נעים  ולא הרגשתי צורך לחפור.
היום אני טומנת את נפשי בכף ידי , כי ככה מרגיש לי נכון לעכשיו.
אני גם טומנת מלית שוקולדית ושמנתית בתוך בצק שמרים רך ומזמין.
טומנת בשר ואורז בעלי כרוב שקופים .
עורמת המון דברים טובים בתוך בצק תפוח , טומנת וממתינה .
אוהבת את הציפייה הזו  , מאפשרת לה להימשך כמה שאפשר .

מפזרת בעצלתיים את המלית , מחליקה אותה על פני הבצק בשימת לב רבה , מקפידה שכל חלקי המלית יהיו שווים בכל מקום .
רק אז אני מגלגלת , לוקחת את הזמן , ומשאירה .
נותנת להם לנוח יחד, להתיידד. כמו זרע שנטמן באדמה  , האדמה חובקת אותו לתוכה , שניהם לא יודעים מה יהיה בקץ היחסים שנרקמו שם  ביניהם.
מרגישה כמו הזרע הזה שנובט עכשיו בתוך נפשי .
מרשה לעצמי לאט, לשנות מחשבות , אורחות חיים וסיסמאות שאינן מתאימות לי יותר .
ממתינה.

כרוב ממולא של אמא שלי

כרוב 11
קרא עוד

פסטה גאונית עם עגבניות ובוראטה

מוקטנת 6נסענו לנו אני והווייזרית, כך אני קוראת לזו מwaze  . זו עם הקול השקט , האינטימי והבוטח .

לי ולה יש יחסים ארוכי טווח , שנבנו בעמל רב . לא היה לנו קל לתת אמון אחת בשנייה.
אך לאט היא סמכה עלי שאוכל לאיית את היעד בשפה ברורה , ולי היה ברור שאני יכולה
להשעין עליה בבטחה אותי ואת האוטו .

אני למדתי לאהוב את הקול שלה מזהיר אותי מפני מכשולים. בצליל נמוך ומרגיע היא הייתה
אומרת : חפץ חשוד בהמשך הדרך .

 שוטר , היא הייתה מזהירה ברוך .

אני , שנטייתי הברורה והעדיפה היא קודם להיכנס ללחץ , הייתי מיד נרגעת . אפילו
הרגשתי שאנחנו כצוות מגובש , קושרות קשר כנגד כל המכשולים באשר הם .

עד לאותו יום שצרוב על לוח ליבי , בו החלטנו אני והיא לנסוע למחלבת הבאפאלו
בביצרון  , פינה עלומה , אך הכרחית לצורך המסע שלנו .

כתבתי כהרגלי  והיא אישרה , המסלול מוכן , צאי לדרך.

עד לנקודה מסוימת הכל היה רגיל , התרווחתי לי ואפילו הספקתי לסקור את השדות
והמרחבים , חשה שלווה ובטוחה .

עד לרגע שהווייזרית אמרה לי בטון בטוח , פני שמאלה .
נחלצתי משרעפיי ובלי היסוס חתכתי בחדות שמאלה , מבלי לחשוב אפילו שנייה . בוטחת כבר אמרתי?

אלא שאז גיליתי שהשמאלה היה שדה קוצים עם איזה בית באופק .

רעש השביל מגרד לי את התחת של המכונית , השאיר אותי המומה ותקועה באמצע , לא
מתקדמת ולא נסוגה .

לנהג מכונית שהתקרבה , סיפרתי דומעת על קץ יחסיי עם הוויזרית וביקשתי פתח מילוט .

בינתיים אני לא רוצה לשמוע ממנה יותר , יחסי האימון שנבנו בעמל רב , קרסו .

לאחר זמן , כשהטראומה תקהה , ייתכן וארשה לה לחזור , אבל בתנאים שלי .

פסטה גאונית עם עגבניות ובורטה

מוקטנת 4

קרא עוד