מבשלת חלומות
1
עוף ואורז בתנור \ או קדרה אחת וחסל….
2
ים המלח – אחד משבעת פלאי עולם? ?…..
3
קולסלאו אסיאתי
4
סלט פריקי ועדשים כתומות.
5
זהב שחור – פאי שמרים פרג
6
שימו שמן…. שמן זית.
7
סלט ססגוני של שלושה סוגי אורז ועוף
8
בוקר של יום שטוף שמש….
9
צלי עוף ותפוחי אדמה של אמא.
10
מאפינס שוקולד ותפוזי דם

עוף ואורז בתנור \ או קדרה אחת וחסל….

הפשטות היא הטרנד העכשווי.

יכול להיות שהפשטות היא הנוגדן למורכבות , לחיי הסטרס המואצים , וחוסר הביטחון שבחיים. כל דבר יכול להפר את האיזון הקל שאנחנו מצליחים להשיג.

ייתכן שאני מוצפת מידי , המון ידע זורם כל הזמן , הצורך הדחוף להתעדכן כל הזמן , משאיר אותי קצת מותשת.

אני מתרגלת לי קצת פשטות ורוגע ביום יום , צעד קטן בכל פעם.

חלקים קטנים בחיי , הולכים ומשתנים בהדרגה , גדלים בהתמדה.. פחות ריצה …חייבת להספיק , צריכה את זה , לא יכולה לחיות בלי זה .. היי עצרי שנייה !!!

לאן את רצה? מה עוד צריך להוכיח? ולמה , למה ? זה כזה חשוב.

התחום שהכי קל לי לתרגל פשטות , הוא תחום האוכל . יש בי נטייה ברורה לחזור יותר לשורשים , לפעם.

תמיד אהבתי דברים שיש להם יכולת להישאר והם חסיני זמן… ריהוט עתיק , שירים ישנים ששורטים קצת את הלב , מביאים געגוע למשהו עלום ולא ממש מוגדר.

גם אוכל . בסיסי , עם מצרכים ספורים שתמיד נמצאים בבית . אוכל שלא תמיד מחייב עמידה של שעות במטבח , ועדיין מנפיק תוצאה טובה מאד. מותיר יותר זמן , לשוחח , לקרוא או סתם לרבוץ באפס מעשה , פעולה שאהובה עלי מאד….

המאכל שאביא הומצא במיוחד עבור ילדי , רציתי ארוחה מזינה , טעימה , וכזו שתשאיר לי מספיק זמן להיות איתם.

שנים הוא שורד אצלנו , ומידי פעם זוכה לעדנה מחודשת ..

זה אוכל של טרום חג וגם של אחרי חג , כשעייפנו מכל הריצה המטורפת והבישול הבלתי פוסק . שמים את כל המצרכים בתבנית ומשגרים לתנור , לשעה וחצי . בינתיים אפשר פשוט לנוח … לא?

קרא עוד

ים המלח – אחד משבעת פלאי עולם? ?…..

השמש עמדה באמצע השמיים , עדיין לא חמה מידי . מאפשרת מקום גם לבריזה קלה , לא משתלטת.

שדות של צהוב חמניות וירוק ליוו את דרכנו לאירוע בחיק הטבע..

אלכס אנסקי מסיים ממש ברגע זה להגיש את תוכניתו "פתוח בשבת" ,אנחנו מאזינים לקולו הרגוע שיודע גם להגיד דברים קשים עם נימה  שמרככת אותם איכשהו.

אחריו בא דורון נשר עם תוכניתו "תושב חוזר" .

הוא מדבר על ים המלח , על האזור הכי נמוך בעולם . מקום בו הרי יהודה גולשים מטה אל הים.

קרא עוד

קולסלאו אסיאתי

 
 
 
 

חוויות טיבן להתעצם , כשהן מערבות את כל החושים.

כזה היה הביקור האחרון אצל סער , ריני והזאטוטים , טרם שובם לארץ משמפיין אשר באילינוי , מרחק נסיעה "סבירה" של שעתיים וחצי משיקגו.

הגעגוע לכולם היה בלתי מדיד , הצפייה לחופש , והאזור המקסים בו הם התגוררו , ריגשו והציפו אותי בתחושה מתוקה של ציפייה.

במרחק של שלוש שנים , אני זוכרת את שדות התירס האין סופיים ואת השקט…

שקט עצל של קיץ , בטלה , וזמזום דבורים שהעמיק את תחושת הנמנום , והרגיש כמו שהייה במדיטציה ארוכה ומתמשכת. ללא שום רצון להיחלץ מתוכה…

הנימוס ומאור הפנים של התושבים , שם במרכז ארה"ב , הוציאה את המיטב שבי וגרמה לי להלך בארשת פנים שבעת רצון ומחויכת , מקדימה :how do you do לכל עובר אורח .

האוכל היווה אף הוא משקל נכבד בהצפת החושים . ריני אף הבטיחה " אני מתכוונת להכין המון דברים טובים שלמדתי כאן"….

אחד הדברים שהובטחו , היה סלט חסה ואטריות , מין קולסלאו אסיאתי .

קרא עוד

סלט פריקי ועדשים כתומות.

 


הפעם הראשונה שהתוודעתי לפריקי , היה בשוק האיכרים שרק החל את צעדיו הראשונים .

היה שם דוכן של משפחה ערבית מהגליל , הם הביאו איתם דברים טובים כמו חלבה מדהימה , זעתר שהם הכינו במו – ידיהם ושקיות של דגן ירקרק במקצת ..דומה מאד לבורגול גס , אך שונה מאד בצבעו ובעל טעם מעושן ומתקתק מעט.

לשאלתי ענו לי שזו פריקי , חיטה שהם מכינים לבד . הסתקרנתי וקניתי תוך שאני מחלצת הבטחה על מתכון ואופן הכנה , אותו הם הבטיחו להביא שבוע לאחר מכן.

הם לא שבו עוד , חיפושים נרחבים באינטרנט , הניבו אפס תוצאות .

פגשתי בה שוב בכמה מקומות , אבל לא הסתקרנתי מספיק . עד שפגשתי בה מקרוב בסדנא שהעביר אורן וויס במסגרת השקת שמן זית של זיתא.

בסדנה חקרתי לעומק , את אופן ההכנה של הפריקי ואף השתתפתי באופן פעיל בהכנתה.

הפריקי היא חיטה ירוקה ומעושנת , קדמונית מאד , יש הסוברים שאפילו האדם הקדמון ניזון ממנה. הוא אכל את הדגן היישר מהשדה , מתוך השיבולים.

הפריקי היא חיטה הנאספת מתוך השיבולים , לאחר שהן תפחו , אך גרגירי החיטה עדיין ירוקים.

לאורך השנים פותחו שיטות לקלוף , לגרוס , ולעשן אותה כדי לשמר אותה.

כדי לתת לה את הטעם המיוחד לה , יש לעשן אותה מספר פעמים ובעדינות , כדי לא לתת לטעם המעושן להשתלט עליה .

הערבים משתמשים בה באופן יום יומי . אצלנו היא חדרה למטבח הישראלי באופן הדרגתי , שפים רבים נוהגים להשתמש בה , ונראה שהיא דוחקת לאט אך בהתמדה את הקינואה הצידה.

לפריקי יש שימושים רבים : נהוג לבשל אותה עם בשר טלה או בקר , למלא איתה עופות וממולאים אחרים .

לצמחונים היא נפלאה , היא מכילה חלבונים , מינרלים וסיבים תזונתיים , בניגוד לפחמימות הרגילות שבהן עשירה החיטה הצהובה . כמו כן היא דלה מאד בגלוטן.

ניתן להכין ממנה סלטים שונים , הפריקי אוהבת מאד בצל צלוי או מטוגן שמוציא סוכרים ומדגיש את מתיקותה של החיטה , גם מעט דבש מדגיש את טעמיה.

קרא עוד

זהב שחור – פאי שמרים פרג

היום היחיד בשנה בו אנחנו לא מבקשים גשם , אלא אף מפצירים בבקשה מיוחדת שהוא לא ירד , הוא חג הפורים.

הבקשה הזו היא אחת הבודדות , בה האינטרס הוא קולקטיבי ואין מחלוקת עליה בשום סקטור.

אני לא אשכח אף פעם את אותו חג פורים , בו עמלנו איריס המורה למלאכה , ואני על תחפושת מלכת הפרחים . נתנו דרור לדמיוננו ביצירת התחפושת , בטוחים שהילה ביתי מקבלת עליה את פרס התחפושת המקורית , מיוחדת , נפלאה , שאי פעם נהגתה או נוצרה בעולם כולו.

באמת שלא לקחנו בחשבון את הגשם שהפך את נייר הקרפ שממנו נוצרה התחפושת , לקרעי נייר שמוטים וזרזיפי צבע שהפכו את הכל ליצירה אחת מאד לא ברורה .

הדמעות של הילה התערבבו עם טיפות הגשם , וגרמו לי להישבע שמעתה , התחפושות כולן תהיינה עמידות ובלתי חדירות לשיגיונות מזג האוויר.

השנה השמש עמדה איתנה באמצע השמיים , נחושה בדעתה לא לעזוב , כאילו כרתה ברית עם ההורים והילדים באשר הם , מאפשרת להם ליהנות מחג פורים כהלכתו .

נותרו לנו עוד יומיים , כדי לבחון את אמינותה.

למרות הרוח האופטימית המנשבת בליבי , לא הצלחתי לגייס את עצמי לכל סיפור הכנת אוזני המן ביתיים . חשש כבד התגנב לליבי שהשנה לא אוכל אזני המן .

היותי בלתי מתפשרת , עומדת ביני לבין אוזני ההמן , כי כלל נהוג בידי : אזני המן מכינים בבית או לא אוכלים בכלל!!

אלא מה , פטור בלא כלום אי אפשר בפורים , אז הכנתי פאי – עוגה מופלאים באמת של פרג . שכבות דקיקות של בצק שמרים שבתוכם נחה מלית של הזהב השחור המופלא הזה … הפרג.

נכון , יש להודות , אני מאלה שמוכנה לפמפם לעורקיי את האופיום הזה בכל שעה . מה שמונע ממני לעשות כך , הוא החשש מפני התמכרות…

על העוגה הנפלאה הזו אמר אמנון : היי זה כמו אוזן המן , רק פי אלף יותר טעים…

קרא עוד

שימו שמן…. שמן זית.

שמן זית הוא מצרך חיוני , הכרחי ושכיח במטבח שלי.

אני לא מסוגלת לסגת אחורה ,אפילו במחשבותיי ולדמיין את המטבח בלעדיו.

את הזמן בו טיגנו ובישלו עם שמן חמניות , שומן עוף או מרגרינה . מי בכלל חלם על שמן זית? . מי דמיין שנהפוך למעצמה של שמן זית? . מעצמה בה יש מקום ליצרנים קטנים וליצרנים גדולים.

איך בכלל חשבנו על אוכל של ים – תיכון ללא שמן זית ,המהווה את השמפניה של השמנים , את האצילי מכולם.

בדמיוני הוא הצטייר תמיד כמשהו שורשי ועתיק מעין כמוהו. פראי ובתולי שבא מהאדמה , ממעמקיה.

קרא עוד

סלט ססגוני של שלושה סוגי אורז ועוף

אימוץ מתכונים ממקורות שונים והפיכתם לשלנו , הוא נושא שמטריד אותי מידי פעם…
אני מוצאת את עצמי לא אחת , שואלת שאלות שקשורות למתן קרדיט למתכון שלא הומצא על ידי הכותב. אך למרות זאת , אנחנו מתעלמים לחלוטין מהמקור .

כדי להאיר את הנושא הזה , החלטתי לשתף אתכם במספר שאלות שעלו בדעתי.

האם העובדה , שקיבלתי השראה ממתכון מסוים , נכנסתי למטבח ושיניתי כמה מרכיבים כדי שהוא יהיה מדויק לטעמי , הופכת את המתכון לשלי?

שמעתי לא אחת אנשים ,שעוסקים בתחום האוכל , מדברים על כך שאם שינינו 3 מרכיבים מהמתכון המקורי , המתכון ששונה , למרות ההשראה.. הופך באופן אוטומטי לרכושו של המשנה. מבלי לאזכר אפילו את המתכון המקורי.

האם זה נכון לנהוג כך? מה עם זכויות יוצרים?

מה עם הרעיון שבעצם אין מתכון מקורי , והמתכון הולך ומתגלגל מאחד לשני , לובש צורה ופושט צורה ומשתנה בכל פעם… לכן שום מתכון במקורו , לא שייך לאף אחד . אלא שייך לכולם?

האם יש דברים חדשים בעולם המזון , או שהכל עניין של פרספקטיבה , של התנסות אישית? של טעם אישי?

האם העובדה שללא ההתנסות האישית , התשוקה לבישול ולאוכל , פיתוח טעמים וטכניקות שונות ושינוי מתכונים וטעמים , היה כל עולם המזון קופא על שמריו? יש קסם רב בדינמיקה המשתנה ללא הרף , ביצירה המתמדת….

לא אחת אני שומעת על שפים שקיבלו את השראתם מאחרים , מספרי בישול . התחנכו על אסכולה זו או אחרת והושפעו ממנה. אבל בדרכם מצאו את הקול האישי שלהם . אבל לעולם לא שכחו לתת קרדיט לדרך שלהם ולמורים שלהם , מה שעושה אותם גדולים יותר בעיני.

אני חושבת שהאופן שבו אנו רואים וחשים את המתכון , נכנסים למטבח ואומרים שם את האמירה האישית שלנו , היא נפלאה מאין כמוה.

לתת קרדיט למקור ההשראה , נפלא אף יותר.

אז ברוח זו , אני מביאה מתכון מהספר המצוין של יותם אוטלנגי וסמי תמימי.

הם שניהם שלנו , מצליחים מאד באנגליה ומוכרים בעולם כולו.

הספר נקרא "ספר המתכונים" ויש בו אסופה מרגשת של מתכונים שחלק גדול מהם הייתי רוצה כבר לנסות.

סלט העוף והאורז שבה את ליבי. ניסיתי אותו פעם כמו שהוא .

קרא עוד

בוקר של יום שטוף שמש….

הבוקר התחיל עם קרן שמש שהסתננה פנימה ,דרך התריס המוגף , נופלת לה על השידה ועל כיפת הזכוכית של המנורה לצידי. קרן השמש הדגישה את צבעי הזכוכית וקימוריה. שלחתי יד לחוש את חומה…

מכאן הדרך הייתה קצרה ,לקום ולפתוח את החלון לרווחה , כדי לוודא אם יש קרני שמש נוספים. באחת הוצף החדר כולו בשמש …

מיהרתי להכין קפה , לוקחת אותו איתי למקלחת.

טלפון אחד לחברה , סידר לנו בוקר , צהריים שהתארכו לאחר צהריים , של יום נפלא.

הכי חשוב , הבטחנו לעצמנו , לא למהר.. הכל בנחת . לספוג את השמש , את היום ,ולהתמסר למה שאנחנו אוהבות…

מזמן לא היינו בשוק הפשפשים , אז החלטנו להתחיל שם .

קרא עוד

צלי עוף ותפוחי אדמה של אמא.

ראיתי קבצן בצומת הרחוב , כוס פלסטיק ריקה בידו . הוא עשה את דרכו במהוסס לקראתי …

הייתי קצרת רוח באותו בוקר , שקועה במחשבות וכך טעיתי בדרכי והגעתי לאותה צומת.

לא באמת ראיתי את אותו קבצן ,אלא ראיתי בו את סך כל הקבצנים… הנחתי לכל מטען הידע הקודם שנצבר בי , ליצור בתוכי , באותו רגע את ההתנגדות לראות אותו באמת.

הקבצן הכניס את הכוס לכיס ,והתרחק מבויש .

לפתע ראיתי אותו , ראיתי את לבושו , את צעדיו המהוססים , איש מבוגר. ראיתי כל פרט בבהירות . חשתי בושה נוראית וקראתי לו . נתתי את שנתתי ונסעתי לדרכי…

חשבתי על מושג שמופיע בבודהיזם ואותו אני משננת לתלמידי ולעצמי ,חזור ושנן.. על האימון של צלילות הדעת , א – ויג'א.

העדרה של צלילות הדעת מביאה אותנו לתעתוע ושקיעה במחשבות שווא , שנמצאות שם כבר המון שנים.

מחשבות השווא גורמות לעיוות המציאות מבלי לראות את הדברים כמו שהם בדיוק , בצורה צלולה ונוכחת של אותו רגע.

האימון בצלילות הדעת הוא אימון של יום יום , משמעותו להיות נוכח באותו רגע בכל פעולה ולחוות אותה .

צלילות הדעת תראה את הגשם , כגשם… אבל קודם היא תראה את התקדרות השמיים , את העננים , את הצבעים . אחר כך את הגשם , את המים נספגים אל האדמה , ריח האדמה….

צלילות הדעת מאפשרת חירות , רגע לפני שאנחנו "מטעינים " את התודעה , בדעות הקדומות ובאפשרויות. הצלילות הזו מאפשרת מרחב של חירות שאין בה תעתוע . אפשרות לראות את הדברים כהווייתם , רגע לפני שאנחנו טוענים את הרגע במשמעויות אין סופיות .

רגע לפני המפגש עם הקבצן , חשבתי על הורי שאינם איתי . לראשונה מזה זמן רב , חשתי יחד עם העצב , השלמה.

הבנה שאינה קשורה לכאבי . שהכל בא והולך , על דרכו של העולם….

ההשלמה הזו שחררה אצלי מקום של פחד , של מה יהיה . היא אפשרה מקום של הקלה.

צלילות הדעת הזו "לקחה" אותי מהדרך , מהקבצן . מלמדת אותי שוב על החשיבות של להיות נוכח.

אחד הדברים שמחברים אותי לבישול , הוא בדיוק המקום הזה של הנוכחות והחוויה הרגעית שנחוות במלוא החושים .

לראות את היופי של החומרים , את הדרך בה הם משנים צורה , הריחות , הצבעים והטעמים…

את כל זה אני זוכרת מבית הורי , שם הבישול והאוכל היה ליבו של הבית . זיכרון שנצרב בתוכי לאהבה הזו לבישול.

המתכון שאביא הוא אחד מהתבשילים שיש עליו קונצנזוס , כולם אהבו אותו .

הוא היווה בסיס לשדרוגים ושינויים אצל אימי וגם אצלנו.

במשפחתי אכלו את התבשיל ברוב טקסיות , קודם היו מועכים את תפוחי האדמה היטב , היטב , לפני שהיו מתפנים לאכילה.

להילה ביתי היה טקס משלה , על המזלג היא הייתה מניחה , קצת תפוחי אדמה , חתיכת בשר ופרוסת מלפפון חמוץ. רק כך היא אכלה , וכך הוא נצרב לה בזיכרון כטעם ילדות .

המאכל הוא פשוט שבפשוטים , הכי בסיסי שיש , אבל הכי טעים…

כמה שהוא פשוט ,אני תמיד מכינה אותו כשכל האהבה שבי , המודעות וצלילות הדעת נתונים באותו רגע לתהליך. מתוך כבוד למה שהורי הנחילו וגעגוע למה שהיה.

קרא עוד

מאפינס שוקולד ותפוזי דם

פעם קיבלתי ארגז קטן של תפוזי דם . הקליפה הייתה מעט מחוספסת ולא מבריקה , אפילו מעט מצ'וקמקת. אבל כדין הדברים שניתן להגיד עליהם , אין תוכם כברם….שמשמעותו :אין קשר בין מה שרואים למה שיש באמת….
הבפנים היה גווני גוונים של אדום ,כתום . כל קשת צבעי האדום והכתום נשזרה בתוך הפרי.

הטעם היה מתוק ומיוחד , מרוכז ועמוק בטעמיו…

בחלק ממש קטן מהפרי ,הכנתי מאפינס שוקולד מדהימים ,טעם התפוזים הפך את טעמם של המאפינס , למיוחד יותר והצבע השפיע על גוון הבצק , גרם לו להראות צהוב ,כתום יותר.

מאז בכל עונה אני מחפשת את אותם תפוזי דם ,לפעמים לא מוצאת.

קרא עוד