מבשלת חלומות
1
עוגות אישיות של דבש
2
ווק עד צ'יינה
3
אל תתנו לקיץ לעבור בלי זה – בריוש מושלמים עם גבינת שמנת ופטל אדום
4
דג קוד על מצע בורגול ותבשיל קטן של עגבניות שמש

עוגות אישיות של דבש

 
 
 
 
 

לפני מספר ימים דיברתי עם עומריקי , המתגורר בבוסטון הרחוקה . שאלתי אותו שאלת מבוגרים שנועדה בעליל לעצבן ילדים קטנים . שאלתי : " נו עומריקוש איזה שירים של ראש השנה למדתם בגן?" . הילד מיד התארגן לאיזה מחרוזת , אותה שמעתי בקושי בגלל פלאי הסקייפי . המתוק המשיך , תוך שאני מציקה לו בשורה אחת שנתקעה לי בראש " בראש השנה … בראש השנה… נחרדתי לדעת שזה השיר היחידי שאני זוכרת וגם אותו , לא במלואו .

המשכתי לפשפש כשאני חושבת נוגות על אלצהיימר.

מיד הזדרזתי ללכת ליוטיוב …ונשמתי לרווחה כשהזיכרונות הפרטיים והקולקטיביים של שירי ראש השנה , הציפו אותי.

מיד גם נזכרתי שהשנה , לא הזמנתי עדיין את עצמי לעריכת חשבון נפש נוקב של מה היה השנה ומה יהיה.

בדרך כלל , בראש השנה יחד עם הסתיו ואווירת ההתחדשות , כשברקע מאיימים עשרת ימי תשובה . אני נתקפת במחשבות על איפה נמצאים בדיוק חיי בשנה זו ולאן רצונותיי ורגשותיי יובילו אותי הלאה .

אני אוהבת לסמן לי מטרות ריאליות וגם כאלה שמימושן הזוי לחלוטין .

אווירת החג גם גורמת לי לשקוע במחשבות על איך הדברים היו פעם . על מאכלים , מנהגים ועל בית הורי .

סוג כזה של הרהורים יכול בהחלט להוות גורם לשקיעה נוגה . אך מתיקות האוויר שנצבעת לאט בגוונים סתווים , ההכנות לחג וההתרגשות להתכנסויות משפחתיות , אינה מניחה לי ללכת לאחור.

במקום זה אני לוקחת איתי את העבר ששזורים בו אנשים יקרים שאינם עוד איתי , ללוות אותי בחג ובשנה הקרובה.

את תחושת המתיקות שבאוויר , אני מרכזת ומצמצמת למה שאינו נעדר כמעט מכל בית בראש השנה – עוגת דבש . עוגה שמחברת מנהגי עבר והווה ומביאה במהות שלה , איחולים לשנה מתוקה .

אני בחרתי הפעם גם להכין עוגות דבש אישיות , מושלמות ברכות שלהן ובטעמן .

המתכון לקוח מהספר הנפלא של יותם אוטולנגי וסמי תמימי.

המתכון מכיל בתוכו לבנדר . לי לא היה , ליבי נצבט לזכר הזרים העצומים שראיתי בשוק של יוניון סקוור – ניו יורק , והתעצלתי לסחוב לארץ.

קרא עוד

ווק עד צ'יינה

 
 
 

חיכיתי השבוע למוזה והיא לא באה.

אני לא יודעת אם זה קשור למלנכוליה הסתווית שהתגנבה לי ללב. אני מרגישה באוויר ובעצמי ,את הצורך להתכנס פנימה , ללב ולבית .

אני מרגישה את האדמה נאספת פנימה , מתחילה להגן על הזרעים שבתוכה , כמו רחם גדול וחם .

אמרתי לה , למוזה , שאני זקוקה לה בדחיפות , אבל היא עמדה בסירובה .

בדרך כלל כשהיא באה , אני מרגישה אותה לפי החום שמתפשט בבטן ומשם ללב , מאפשר להרגיש שזה בדיוק נכון , מה שאני הולכת לכתוב , לעשות ולהגיד.

עשיתי המון דברים שמביאים מוזות :

שתקתי..

דיברתי..

ראיתי שקיעות וזריחות..

הלכתי לשוק , חזרתי , קראתי , בישלתי.

אפילו מדיטציה עשיתי…

כלום.

אמרתי למוזה , הלא התחייבת , ככה מפקירים.

הציצה המוזה ואמרה: לא תמיד צריך לתת את כל הנשמה , לפעמים מספיקים רק רסיסים.

איך ? עניתי לה , הלא התחייבתי . כתוב בפירוש " אוכל לנשמה" .

ענתה : לא נורא , לפעמים צריך שקט בשביל להתמלא.

אז שתקתי.

נכנסתי למטבח , והכנתי את מה שאני הכי אוהבת , אוכל אסיאתי. חשבתי שחום התבלינים האסיאתי מתאים מאד לתחושה הסתווית.

הכנתי בדממה ,ואכלתי בשקט ,כי היה טעים מאד .

טעים במידה כזו שלא היה צורך במילים.. וגם התמלאתי.

קרא עוד

אל תתנו לקיץ לעבור בלי זה – בריוש מושלמים עם גבינת שמנת ופטל אדום

 
 
 
 

לפעמים אני מתעכבת לבדוק את האהבות והעדפות שלי . סקרנית לדעת מהיכן הן נוצרו , איזה זיכרון או חוויה קיבעו לי אותם בתודעה , וסידרו לי את המועדפים שלי בסולם היררכי של הכי אוהבת וכאלה של פחות…

סיפור האהבה ההיסטרי שלי עם פירות יער , קצת הטריד את שלוותי , כשאני שואלת את עצמי : למה? למה דווקא הם? מה יש בקטנים ,היפים האלה , ספק חמצמצים , ספק מתקתקים , ששובה את ליבי ואף פעם לא די לי מהם.

צללתי עמוק (מאד עמוק ) לתודעה ושליתי משם אגדה של עולם יפה יותר , עולם שבו עם הנץ החמה , פוסעות להם אם ובנותיה אל היער , סינרים מצויצים למותניהם וסלים קטנים בידיהן . הן פוסעות אל היער לקטוף , פטל , דמדמניות , ועוד כאלה נפלאות.

תוך דקה וקצת ,הן כבר בדרך חזרה ,אל הבית הקטן . הארובה עם העשן, מרמזת על החמימות שמחכה להן בפנים.

קרא עוד

דג קוד על מצע בורגול ותבשיל קטן של עגבניות שמש

 
 
 
 
 
 
 

עד שצפיתי בקרב סכינים ,ובמאסטר שף . הייתי בטוחה שהאופן בו אני מגישה את האוכל , הוא חינני ביותר.

משחר ילדותי ובהתאמה לקולחוז שלנו , נהגנו להגיש הכל לשולחן , לבד ממנה ראשונה ואחרונה , פגשתי גם במשפחות שמגישות גם את המנה הראשונה ואת הקינוח , ישר בתחילת הארוחה.

השתמשתי תמיד בכלים הכי יפים שלי , דוגלת בפסוק " לא לראותם בלבד".

אלא מה , באו סטפן , אייל שני וחבר מרעיו וטרפו את קלפי – סליחה ..צלחותיי .

לפי משנתם הסדורה , לא די באוכל טעים המוגש בכמות נאה אל השולחן ופותר לסועדים דילמות קשות ומהותיות כמו : מה עוד יש לאכול ? האם אני אשבע בכלל ? כמה כדאי לי לאכול ? בקיצור שאלות מטרידות מנוחה ושקט נפשי.

עתה , בטרנד הצילחות , כדאי להגיש מנות אישיות ומקושטות כיד הדמיון .

מומלץ לצאת אל הטבע ולחפש סלעים קטנים , פרחים יבשים , גזע עץ , חלוקי נחל . המוטו שלהם : צא ותור , את האדמה , הים והאוויר ומצא לך קישוטים לשולחנך.

לבד מאותם קישוטים , חשובה גם מאד זווית הנחתו של האוכל , המצטיינים יניחו אותו , בשליכטה אגבית , אך מלאת חשיבות (אני מתאמנת).

הגדיל לעשות אייל שני , כשהביא לאולפן סנה בוער (עלי מרווה , אלכוהול וגפרורים) שהקיף פוקאצ'ה אחת , שרק רצתה להיות כמו שהיא ופתאום בהינף אש , הפכה למשהו כנעני קדום.

אז לאט ,אני צוברת לי שעות צילחות , מבינה שלהגיש אוכל סתם כך זה פאסה.. וסטיילינג זו מילה של העת החדשה.